ולהבין בתוס' ביאור
רמח, א
הטובים לו. וכן במדת השנאה [הרי] הוא רק מפני שכל דבר המזיק ורע לונח לנפשו שונאו להרחיקו מעליו בתכלית, וזהו ג"כ מצד שאוהב א"ע וע"כ מאד ירחיק כל דבר שיזיק לו והמנגד לו, וכל מינט שאינו אוהב א"ע כ"כ יוכל לסבול לדבר המנגד ולא ישנאנו כ"כ (ויש דברים שאדם אוהב שאינם נאהבים מצד עצמן כלל רק מפני שהן לטובתו כמו שאוהב את המאכל שיאכלנו אע"פ שיבא לידי כיליון במעיו וכיוצא בהן). ונמצא מובן ממדת האהבה ומדת השנאה שאין זה רק אהבת עצמו, ואהבת עצמו הוא מה שהאדם אוהב חיי נפשו, וידוע שא"א לומר ש[ב]גופו יאהב נפשו אחר שהגוף בלתי חיות כלל בלא הנפש אלא מוכרח [לומר] באהבת חייו שהוא ענין אהבת הנפש עצמה דהיינו מה שאוהבת א"ע, וא"כ מקור של המדות שתלויי' באהבת עצמו היינו שתלוים באהבת הנפש א"ע. ולפ"ז מובן ממילא שיש שרש למדות בעצם הנפש כנ"ל דאל"כ לא הי' תלוי' התהוות המדות באהבת עצמו דוקא, וזהו המופת הב' שגם המדות שמתנהגי' ע"פ השכל יש להם שרש בעצם הנפש ואינם עוברים בשכל רק דרך מעביר כנ"ל וד"ל. וכנראה בחוש שכל מיני אהבות הטבעי' לדברים הטובים לנפשו וכל מיני שנאה לדברים הרעים לנפשו א"צ כלל לשכל [ו]טעם להתבונן אם הם טובים או רעים כמו שא"צ להתבונן בשכל וטעם למה יאהב [חיי] נפשו וכיוצא, וכמו מדת הטבעי' של הבהמה שתאהב מאכלים הערבים לה ותרחק מאכילת כלס דבר המזיק לה בלי שכל וטעם כלל וכלל להיותם תלוי' באהבת עצמ[ה] כו'. וא"כ גם שיגזור השכל ג"כ לאהוב דבר הטוב מפני שמתבונן באיכות טובו ולשנוא דבר הרע מפני שהשיג באיכות רעתו, אין התבוננו' הזאת מחדשת לעיקר מציאת האהבה והשנאה הטבעי' רק שמברר יותר את הטוב ואת הרע ואינו אלא כמראה מקום כנ"ל. ועד"מ ההולך באישון חשך ואפילהסא שבסיבת הדלקת האור ישנא דבר הרואה למזיק ויחמוד ויאהב לדבר הטוב שרואה, שאין עצם החמדה והשנאה דבר חדש רק שבחשך לא ראה עמ' 726 ּ לבחור ולברר בין טוב לרע וע"י האור נתברר למראה עיניו בלבד, אבל מה שמואס ברע ובוחר בטוב כשנראה לו הוא ע"פ הטבע מפני [אהבת] עצמו כנ"ל וד"ל. ונמצא שאין יתרון מעלה למדות האדם שהן ע"פ השכל על מדות הבהמה רק בענין בירור והבחנת דברים טובים ודברים רעים בלבד שע"פ השכל ישיג ויבחין יותר לדבר טוב יותר לנפשו וכמו השגת העושר והכבוד שאין זה בתינוק ובהמה וחסרי דעת, אבל מה שאחר הבירורסב יחפוץ לעושר ויאהבנו שהוא מפני אהבת עצמו בזה שוין האדם ובהמה כי בכללות ענין מואס ברע ובוחר בטוב שוין הן כו' וד"ל.
אך [הנה] אע"פ שמובן מכל הנ"ל שב' מיני מדות הנ"ל השכלי' והטבעי' שוין הם בעצם במציאותן מצד שרשם בעצם הנפש דוקא ולא בשכל, עכ"ז יש הפרש גדול בין מדות הטבעי' למדות
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור