ספר השיחות
משיחות ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר ה'תנש"א
490משיחות ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר ה'תנש"א
א. בהמשך להמדובר ומודגש ביותר בזמן האחרון ממש ע"ד הצורך בפעולתו של כאו"א מישראל לעשות כל התלוי בו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש תיכף ומיד ממשא,
— כיון שבימינו אלה ממש (עם סיומו של חודש ניסן דהי' תהא שנת אראנו נפלאות) „כלו כל הקיצין" („קץ הימים" ו"קץ הימין"ב) כפשוטו ממשג, ובודאי שתיכף ומיד בא משיח צדקנו, וכאו"א מראה באצבעו ואומר „הנה זה (מלך המשיח) בא"ד, שכבר בא (בלשון עבר) ברגע שלפני רגע זה —
יש לבאר הדגשת ענין הגאולה ופעולת כאו"א מישראל בהבאת הגאולה בעניני יום הש"ק זהה: לכל לראש — בעניני התורה השייכים במיוחד ליום הש"ק זה — בפרשת השבוע (כולל גם הפרשה שמתחילין לקרוא במנחה), וכן בפרקי אבות דיום הש"ק זהו, וגם בתוכנו של הזמן — הן בנוגע לכללות החודש, והן בנוגע לימי הספירה, כדלקמן.
ב. בפרשת השבוע — תזריע־מצורע — מודגש ביותר ענין הגאולה:
„תזריע" — „אשה כי תזריע וילדה זכר" — כידועז שלידה („וילדה") רומזת על גאולה (כמ"שח „ילדה ציון את בני'"), ולידת זכר רומזת על החוזק והתוקף (זכר) דגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית שאין אחרי' גלות („שיר חדש" לשון זכרט) ע"י משיח צדקנו, היינו, ש"וילדה זכר" רומז על „לידת (התגלות) נשמת משיח שהיא ממדריגה היותר עליונה . . מעלמא דדכורא"י.
ובפרטיות יותר: „אשה כי תזריע" — קאי על כללות העבודה דכנסת ישראל („אשה") בזמן הגלות שנמשלה ל"זריעה"יא („תזריע"), כמ"ש „וזרעתי' לי בארץ"יב, „הבאים ישרש יעקב גו'"יג; וע"י הזריעה491ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"יד נעשית (תיכף ומיד, ללא הפסק כלל) הצמיחה („יציץ ופרח ישראל"יג) דהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו שאין אחרי' גלות — „וילדה זכר".
ו"מצורע" — כדאיתא בגמראטו „מה שמו (של משיח) . . חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רביטז), שנאמריז אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה", „מאי סימני' יתיב ביני עניי סובלי חלאים"יח, „מנוגעים, והוא נמי מנוגע, דכתיביט והוא מחולל מפשעינו וכתיב חלינו הוא נשא"כ.
ובפרטיות יותר — כהמשך הכתוב „זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו"כא, ועד שנוהגין לקרוא פרשה זו בשם „פרשת טהרה"כב — ש"מצורע" הוא שמו של משיח בזמן הגלות, שאף שמצד עצמו הוא בתכלית השלימות, כמ"שכג „ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", מ"מ, סובל וכואב בעצמו צער ומכאובי הגלות; ו"ביום טהרתו" (ש"נרפא נגע הצרעת מן הצרוע") קאי על מעמדו ומצבו של משיח כשמתגלה וגואל את בנ"* י בגאולה האמיתית והשלימהכד.
ג. וצריך להביןכה:
א) הקשר והשייכות דב' הפרשיות תזריע־מצורע (שבכו"כ שנים קורין שניהם יחדיו) — דלכאורה, השם „תזריע" (שמצד עצמו קשור עם ההולדה, כמפורש בכתוב „אשה כי תזריע וילדה", שכאשר „תזריע" אזי בא ההמשך ד"וילדה") מורה על הגאולה, ואילו השם „מצורע" (שמצד עצמו הוא היפך הטהרה, ויש צורך בפעולה מיוחדת כדי לפעול המעמד ומצב ד"ביום טהרתו") מורה על (צער ומכאובי) הגלות, ואיך יתחברו שניהם יחדיו?
ב) ועיקר: בנוגע להמשך הפרשיות — תזריע (ואח"כ) מצורע — דלכאורה, לאחרי ש"אשה כי תזריע וילדה זכר", גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, לא שייך עוד מעמד ומצב ד"מצורע" שקשור עם ענין הגלות?
ג) ועד"ז בכל א' מב' הפרשיות בפ"ע — שם הפרשה ביחס לתוכנה:
בפרשת „תזריע" — שם הפרשה מורה על הגאולה („אשה כי תזריע וילדה"), והמשך ועיקר הפרשה הוא בדיני נגעיםכו שמורה על הגלותכז; ובפרשת „מצורע" —492שם הפרשה (כפי שנקראת בתורה) מורה על הגלות, והמשך הפרשה הוא בדיני טהרת המצורע („זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו") שמורה על הגאולה.
ולכאורה, כיון ששם הפרשה מבטא ומדגיש תוכן הפרשה, הי' מתאים יותר שהפרשה שמדברת בדיני נגעים (ענין הגלות) תקרא בשם „מצורע", והפרשה שמדברת בדיני הטהרה (ענין הגאולה) תקרא בשם „תזריע"?
ד) ועד"ז בנוגע לשמו של משיח: כיון שמשיח הוא גואלם של ישראל — למה מדגישים בשמו (שהשם מתאר מהותו וענינו) ענין הגלות ע"י קריאתו בשם „מצורע"?!
ד. ויובן בהקדם הביאור בענין הנגעיםכח:
על הפסוק „אדם כי יהי' בעור בשרו גו'", מבואר בלקו"תכט ש"אדם הוא במדרגה גדולה לפי שהוא שלימו דכולאל . . אדם הזה כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים . . יוכל להיות עדיין בעור בשרו בחי' התחתונה שבו לא נתברר הרע והפסולת ממנו ונולדים סימנים בגשמיות בבשרו . . והם הנגעים . . מפני שברוחניות בעבודת ה' תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים (בירור הרע מן הגוף ומן הנפש), רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר, לכן נולדו בבשרו . . רק בחיצוניות".
ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב „אדם כי יהי' בעור בשרו גו' לנגע צרעת": „בעור בשרו" — שלא זו בלבד שאינו שייך לה"עצם" (העצמיות) דהאדם וגידים שלו, אלא שאינו שייך אפילו לה"בשר" (וגידים) דהאדם, דבר המשתנה וניתוסף בו ע"י אכילה ושתי' שנעשים דם ובשר כבשרו, כי אם לה"עור" שמסביב (חיצוניות ומקיף) לה"בשר". ו"בעור בשרו" (החיצוניות דהבשר) גופא — „אדם כי יהי' בעור בשרו", היינו, שאין זה דבר הרגיל, אלא מקרה („מקרה נקרית") היוצא מגדר הרגיללא. וגם אז (כש"והי' בעור בשרו") ה"ז רק „נגע צרעת" — „נגע" גם מלשון נגיעה, היינו, שהענין הבלתי־רצוי אינו שייך (אליו, אפילו לא) לחיצוניותו („עור בשרו"), אלא רק נוגע בו.
ועוד ועיקר — כפי שמוסיף בלקו"תלב — „וגם נגעים דברים גבוהים הן, שאינו נק' טמא עד שיקראנו הכהן טמא, וכשעדיין לא קרא לו שם טמא אין הנגעים בכלל טומאהלג, אלא אדרבה, הם אורות עליוניםלד, רק שהם דינא קשיא דקדושה".
ה. ויש לומר, שב' ענינים אלו [שהנגעים הם „רק פסולת שבסוף לבושיו (בחיצוניות) שעדיין לא נתברר", והם „דברים גבוהים . . אורות עליונים" (ענינים הפכיים לכאורה)] — תלויים זה בזה:
כיון ש"נגעים" הם בעצם „דברים גבו־493הים . . אורות עליונים", לכן, גם כשנשתלשל מהם ענין בלתי־רצוי ע"י יניקת החיצונים, ה"ז רק ענין חיצוני שנוגע (נגיעה בלבד) בבחי' התחתונה („בסוף לבושיו") בלבד.
ולכן, גם התיקון על זה (טהרת המצורע) הוא (לא ע"י ענין חדש לגמרי, אלא) ע"י גילוי ענינם האמיתי של הנגעים שהם „אורות עליונים" — כמרומז בלשון הכתוב „זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו", ש"טהרתו" היא ע"י „יום", שענינו אור וגילוי, כמ"שלה „ויקרא אלקים לאור יום", היינו, גילוי האורות עליונים (ענינם האמיתי) של הנגעים (ועי"ז מתבטלת יניקת החיצונים עד להיפך הטהרה אפילו בחיצוניות בלבדלו).
ו. וביאור העניןלז:
סיבת האפשרות ליניקת החיצונים עד להיפך הטהרה (בגלוי ובחיצוניות) מה„אורות עליונים" דנגעים (לאמיתתם), היא, מפני גודל מעלת ה"אורות עליונים" שאינם יכולים להתלבש ב"כלים". ובלשון הקבלה והחסידות — „אורות דתוהו"לח שלמעלה מהתלבשות ב"כלים דתיקון", שמהם נשתלשלו (לאחרי השבירה כו') כל הענינים הבלתי־רצויים.
והענין בעבודת האדם:
ה"אורות עליונים" שאינם מתלבשים ב"כלים" פועלים תנועה של „רצוא" — שהו"ע כלות הנפש, „שכלה תכלה אור הנפש ותסתלק מן הכלים . . מיעוט הכלים שלא יהי' בחי' התפשטות למטה, אלא להסתלק למעלה וליכלל באור ה'"לט. ומזה יכול להיות יניקת החיצונים — „מחמת שאין נמשך בחי' שוב בכלים ואותיות דקדושה, אזי מבחי' הרצוא לבד יוכל להסתעף יניקת החיצונים, כמו שאחר ההתלהבות בתפלה אם אינו עוסק בתורה יוכל להתהוות מההתלהבות בחי' דינים קפידא וכעס, ומזה נסתעף ג"כ יש וגסות כו'"מ.
והעצה לזה — כמארז"למא „אם רץ לבך שוב לאחד", שלאחרי ה"רצוא" צ"ל „שוב", שהו"ע הביטול, עד ל"ביטול במציאות . . (ש)אין לו כח כלל להתפעל ברשפי אש בבחי' יש ודבר, אלא הוא כאבן דומם . . כמו שאנו רואים בבוא העבד לפני המלך . . כשבא מקרוב מאד לעמוד לפני המלך אז לא נשאר בו כח ועוז . . מפני שנתבטל ממציאותו לגמרי . . ומצד הביטול . . יבוא ההשבה להתפשט בכלים מכלים שונים למטה דוקא", ועי"ז נשלמת הכוונה העליונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקאמב.
ונמצא, שפעולת ה"שוב" שלאחרי ה„רצוא", היא, שגם ה"אורות עליונים" שלמעלה מהתלבשות בכלים (תנועת הרצוא) יומשכו ויתגלו ב"כלים" (תנועת השוב).
וכדי שיוכל להיות חיבור ב' התנועות דרצוא ושוב, העלאה והמשכה, חסד וגבורה, צ"ל התגלות בחי' שלמעלה משניהם — בחי' התפארת, ששרשה בבחי' הכתר494שלמעלה מסדר השתלשלות, שעל ידה נעשה חיבור ב' הקוין דחסד וגבורהמג, העלאה והמשכה, רצוא ושוב, שגם ה"אורות עליונים" שלמעלה מכלים יומשכו ויתגלו ב"כלים"מד.
וזהו"ע טהרת המצורע — „זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו" — „תורת המצורע" (ולא „טהרת המצורע" וכיו"ב), ש"תיקונו (של המצורע) . . ע"י עסק התורה . . כי עיקר עסק התורה צ"ל בבחי' ביטול"מה, וכמ"ש „ונפשי כעפרמו לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך", שע"י הביטול כעפר נעשה „כלי" לתורה, שהיא מבחי' נעלית ביותר שלמעלה מסדר השתלשלות — בחי' התפארת, כמארז"למז „תפארת זו מתן תורה", ולכן בכחה לחבר ב' התנועות דרצוא ושוב, שגם האורות עליונים יומשכו ויתגלו בכלים, ועי"ז מתבטלת האפשרות דיניקת החיצונים עד להיפך הטהרה דנגעים, כיון שהאורות עליונים (ענינם האמיתי של הנגעים) נמשכים ומתגלים למטה.
ז. ומזה מובן גם בנוגע לכללות הענין דגלות וגאולה — נגעי המצורע (גלות) וטהרתם (גאולה):
גלות — שענינו העלם והסתר האור האלקי, כמ"שמח „אותותינו לא ראינו גו'", ועד לחושך, ובפרט החושך כפול ומכופל דסוף זמן הגלות — מצד שרשו ומקורו הו"ע נעלה ביותרמט, „אורות עליונים" שלמעלה מהתגלות בכלים, ועד לבחי' שלמעלה מגילוי לגמרי („לא ראינו"נ), בחי' „ישת חושך סתרו"נא, ומפני גודל מעלת והפלאת האורות שלמעלה מגילוי, נשתלשל למטה העלם והסתר וחושך כפשוטו, שמזה באים כל הענינים הבלתי־רצויים שבזמן הגלות.
וכיון שבשרשו ומקורו הו"ע נעלה ביותר, אורות עליונים שלמעלה מגילוי, לכן, גם לאחרי שנשתלשל למטה להעלם והסתר וחושך כפשוטו, עד לענינים דהיפך הטהרה וכו', אין זה אלא בחיצוניות ובדרגא התחתונה ובאופן של נגיעה בלבד.
ולכן, גם התיקון שע"י „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" הוא (לא ע"י ענין חדש לגמרי, אלא) ע"י התגלות ענינו האמיתי של הגלות [כמודגש גם שהתיקון הוא (לא ע"י ביטול הגלות, אלא) ע"י הפיכת הגלות לגאולה, כידוענב שע"י495המשכת וגילוי האל"ף (אלופו של עולם) נעשה מ"גולה" „גאולה"נג] — אורות עליונים שלמעלה מגילוי („ישת חושך סתרו"), אשר, ע"י „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" פועלים שגם האורות העליונים שלמעלה מגילוי יומשכו ויתגלו למטהנד (ועי"ז תתבטל בדרך ממילא האפשרות להעלם והסתר כו' עד להיפך הטהרה אפילו בחיצוניות בלבד).
ויש לומר, שהיתרון ב"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" (שעי"ז פועלים שהאורות העליונים יומשכו ויתגלו למטה) הוא מצד הביטול והמסירת־נפש שמודגשת ביותר (ובעיקר) בזמן הגלות, וע"י הביטול והמס"נ שמצד בחי' היחידה, הקשורה ומקבלת מבחי' „יחיד" שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, נעשה חיבור ב' התנועות דרצוא ושוב, שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים בכלים.
ח. עפ"ז מובן הקשר והשייכות והמשך הפרשיות תזריע־מצורע (גאולה וגלות), ענין הנגעים בפרשת תזריע, וטהרתם בפרשת מצורע (כנ"ל ס"ג):
כיון שהגאולה היא (לא ענין בפ"ע, אלא) התגלות ענינו האמיתי של הגלות (בדוגמת טהרת המצורע ע"י התגלות ענינם האמיתי של הנגעים) — לכן, לאחרי ההקדמה הכללית (לב' הפרשיות) „אשה כי תזריע וילדה זכר" שרומז על כללות העבודה בזמן הגלות („תזריע") שעי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות („וילדה זכר") — באים פרטי הענינים בהמשך הפרשיות:
בפרשת תזריע (גאולה) מדובר בענין הנגעים (גלות) — כיון שהנגעים הם אורות עליונים (שלכן, גם לאחרי הירידה למטה ה"ז רק „בעור בשרו"), שיומשכו ויתגלו למטה בהגאולה;
ובפרשת מצורע (גלות) מדובר אודות טהרת הנגעים (גאולה) — כיון שטהרת הנגעים היא ע"י התגלות ענינם האמיתי של הנגעים (ענינו האמיתי של הגלות), היינו, שתוכנה של הגאולה הו"ע ד"מצורע" למעליותאנה, ובאופן שנשללת האפשרות לענין הפכי (כיון שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים למטה), גאולה נצחית שאין אחרי' גלות („וילדה זכר").
[ויש להוסיף ולבאר גם הקשר וההמשך להפרשה שמתחילין לקרוא במנחת שבת זו — אחרי־קדושיםנו:
496פרשת אחרי — שבה נאמר הציווי והאזהרה שלא יהי' „רצוא" בלי „שוב" (כלות הנפש ד"שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו"נז), אלא רצוא ושוב דוקא, נשמות (שמצ"ע הם בתנועת הרצוא) בגופים (שמצ"ע הם בתנועת השוב) דוקא [ועד לחיים נצחיים דלעתיד לבוא (ובנוגע לדורנו זה — ללא הפסק בינתייםנח), חיי הגוף דוקא, ובאופן שהנשמה ניזונית מן הגוףנט], שזהו"ע דחיבור הרצוא ושוב, שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים בכליםס;
וענין זה נעשה מצד דרגא נעלית שלמעלה משניהםסא — פרשת קדושים, שבה נאמר הציווי (ונתינת־כח) „קדושים תהיו כי קדוש אני", שבהיות בנ"י בעוה"ז הגשמי (שאז שייך הציווי ד"קדושים תהיו", „הוו פרושים"סב), ה"ה במעמד ומצב של קדושה („קדושים תהיו"), ועד לקדושה הכי נעלית דקדושתו של הקב"ה, כדרשת חז"לסג „יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני", כפירוש החסידותסד „יכול כמוני" בניחותא, שכאו"א מישראל „יכול" להיות „כמוני" (כביכול), דרגת הקדושה ד"קדוש אני"].
ומודגש עוד יותר בשמו של משיח (הגואל) שנקרא בשם מצורעסה — „מצורע של בית רבי", ש"יתיב ביני עניי סובלי חלאים", „מנוגעים, והוא נמי מנוגע" — שמשיח נמצא בעולם בזמן ומקום הגלות, ובמצב של גלות, שסובל תחלואי הגלות [כהמשך הגמראטו „אמר רב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש", „אם משיח מאותן שחיין עכשיוסו ודאי היינו רבינו הקדושסז,497דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה"סח], ומצפה בקוצר רוח ובכליון עיניםסט להתגלות (מההעלם בזמן ומצב הגלות), דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות, כפס"ד הרמב"םע „יעמוד מלך מבית דוד וכו'".
ט. האמור לעיל קשור גם עם פרק שני דאבות (שלומדים ביום הש"ק זה) — שהתחלתו „רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם":
ובהקדם הדיוקים במשנה זו — ומהםעא: (א) „איזו היא דרך ישרה" — הרי מקרא מלא דיבר הכתובעב „ישרים דרכי ה'", (ב) „(שיבור לו) האדם" — „אדם" דייקא, ש„אדם הוא במדרגה גדולה . . שלימו דכולא" (כנ"ל ס"ד), (ג) הקשר לבעל המאמר — „רבי אומר" — רבינו הקדוש, ולא בשמו („רבי יהודה הנשיא", כפי שנזכר תיכף במשנה שלאח"ז), אלא בתואר „רבי".
ויש לומר הביאור בזה — בהמשך להאמור לעיל בנוגע להתגלות וביאת המשיח:
רבי (רבינו הקדוש) — עליו נאמר (בזמנו) „אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש, דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה", דאף שהי' „חסיד גמור", שגמר עבודתועג, אעפ"כ הי' סובל תחלואים, תחלואי הגלות, כמו משיח (ששמו „חיוורא דבי רבי", „מצורע של בית רבי"), שעם היותו בתכלית השלימות, סובל וכואב תחלואי הגלות (כנ"ל ס"ב).
ותוכן מאמרו — „רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם":
„האדם" — קאי על „אדם הזה (ש"הוא במדרגה גדולה . . שלימו דכולא") כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים . . רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר כו'" מצד ענין הגלות — כמו רבי; ובדורנו זה — דור האחרון של הגלות, עקבתא דמשיחא, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה שהיו צריכים להעשות במשך זמן הגלות — י"ל שכל בנ"י הם בדרגא זו.
והשאלה היא: כיון שכבר נסתיימו „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" — מהי ה"דרך ישרה" (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) שיבור לו האדם (כללות בנ"י) שגמר עניני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיחעד?
498והמענה לזה — „כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם":
„תפארת" — קאי על התורה („תפארת זו מתן תורה"), שמצד גודל מעלתה בכחה לחבר ב' התנועות דרצוא (קירוב ודביקות להקב"ה, „תפארת לעושי'") ושוב (המשכה למטה, „תפארת לו מן האדם"), שהאורות העליונים יומשכו ויתגלו בכלים (כנ"ל ס"ו), שעי"ז מתגלה ענינו האמיתי של הגלות (אורות עליונים), באופן שמושלל ענין הגלות כפשוטו, גאולה שאין אחרי' גלות (כנ"ל ס"ז־
ויש להוסיף בביאור הטעם שהתורה (תפארת) היא „דרך ישרה" להתגלות והבאת המשיח — ע"פ הידועעה שבמשיח צדקנו ישנם ב' ענינים: מלך (המלך המשיח) ורב (שילמד תורה את כל העם), והחילוק שביניהם, שענין ה"מלך" שבמשיח מורה על ההשפעה באופן מקיף שנעשית ע"י הביטול דקבלת עול מלכותו, וענין ה"רב" שבמשיח מורה על ההשפעה באופן פנימי שנעשית ע"י לימוד התורה עד שחשיב „כאילו ילדו"עו, ויש לומר, שצירוף שניהם (מלך ורב, מקיף ופנימי) יחדיו מורה שגם האורות עליונים שלמעלה מהתלבשות בכלים (כ"א באופן מקיף בלבד) נמשכים ומתגלים בכלים (באופן פנימי), בכח התורה („תפארת").
י. ויש לקשר זה גם עם תוכנו של הזמן — חודש אייר:
חודש אייר הוא החודש השני, שבו נעשית העבודה מלמטה למעלה — לאחרי הקדמת הגילוי מלמעלה למטה בחודש ניסן, ש"בו נעשו נסים לישראל"עז, עד ל"נסי נסים"עח, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"עט, „חודש של גאולה"פ, עד לגאולה מכל עניני מיצר וגבול.
ויש לומר, שבהמשך החדשים (ניסן ואייר) מודגש הקשר והשייכות והחיבור שביניהם — שהגילויים הנעלים (אורות עליונים) דחודש ניסן נמשכים ומתגלים בפנימיות (בכלים) ע"י עבודת האדם מלמטה למעלה.
והכח לחברם יחד הוא מצד דרגא הכי נעלית שלמעלה משניהם — כמודגש בהספירה דב' אייר (היום הראשון מהימים הפרטיים דחודש אייר, לאחרי ראש חודש שכולל כל ימי החודש) — „תפארת שבתפארת"פא, שעל ידה נעשה חיבור ב' התנועות דרצוא (אורות עליונים) ושוב (בכלים).
וכיון שהגילויים הנעלים דחודש ניסן, „חודש של גאולה", נמשכים ומתגלים למטה ע"י עבודת האדם — מתבטלת האפשרות לענין של גלות, כ"א באה גאולה נצחית שאין אחרי' גלות.
זאת ועוד:
„אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, ד' רגלי המרכבהפב. והענין בזה — שג' האבות (כנגד ג' רגלי המרכבה), חסד499גבורה ותפארת, הם בחי' האורות, ורחל (רגל הרביעי שעל ידו נעשית שלימות המרכבה), בחי' המלכות (כנסת ישראל), היא בחי' הכליםפג. וי"ל שחיבורם יחד (בר"ת ד"אייר") מורה על המשכת וגילוי האורות (גם האורות עליונים) בכלים.
ויש להוסיף, ש"רחל" מורה על העילוי ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" להביא את הגאולה — כמ"שפד „רחל מבכה על בני' גו' כי איננו", „איננו" דייקא (ולא „אינם"), כיון ש"קוב"ה בגלותא סליק („איננו") לעילא ולעילא"פה, וע"י פעולתה של רחל (מעשינו ועבודתינו דכנסת ישראל) בזמן הגלות („מבכה גו' כי איננו") באה הגאולה (כהמשך הכתובו „יש שכר לפעולתך גו' ושבו בנים לגבולם"), והאורות העליונים שהיו בבחי' הסתלקות לעילא ולעילא (ענינו האמיתי של הגלות) נמשכים ומתגלים למטה, ועי"ז מתבטלת האפשרות ליניקת החיצונים („כרחל לפני גוזזי' נאלמה"פז) ועד להיפך הטהרה דזמן הגלות (ענין הנגעיםפח) — כ"א אדרבא, שבאה גאולה שאין אחרי' גלות.
יא. ויש להוסיף ולקשר זה גם עם היום המיוחד בספירת העומר — מלכות שבתפארת:
ובהקדים — שבספירת העומר (מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות) נכללים כל עניני העבודה („מעשינו ועבודתינו"), הן בנוגע לנפש האדם — „לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו כו' ולטהרנו ולקדשנו", והן בנוגע לכללות העולם — „יושפע שפע רב בכל העולמות", שעי"ז באה הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות — „הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה"9*).
ומעלה יתירה בקביעות שנה זו — שראש הפסח חל בשבת, והתחלת הספירה היא „ממחרת השבת"צ גם כפשוטו (נוסף על דרשת חז"לצא שפירושו „ממחרת היו"ט"), שאז השבתות הן תמימות כימי בראשית, שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבתצב — שכיון שהסיום דכל שבוע ב"מלכות" (מלכות שבחסד, מלכות שבגבורה, מלכות שבתפארת כו') הוא ביום השבת שקשור עם הגאולה, „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"צג, מודגש ביותר ענין הגאולה ב"מלכות" — מלכות בית דוד בתקפה ובשלימותה ע"י מלך המשיח, שעל ידו תתגלה מלכותו של הקב"ה בכל העולם, כמ"ש „והיתה לה' המלוכה"צד, „והי' ה' למלך על כל הארץ"צה.
והענין בזה:
מלכות (בשייכות לגאולה) — מלך המשיח — מורה על החוזק והתוקף דענין הגאולה ללא התחשבות במניעות ועיכו־500בים, ובלשון חז"לצו „אמר מלכא עקר טורא", שאפילו „הר" („טורא"), תוקף המנגד, נעקר (ממקומו למקום אחר7*)) ע"י המלך.
ובעומק יותר: כיון שהחיות והמציאות של כל בני המדינה וכל עניני המדינה תלוי' בהמלךצח, מובן, שלאמיתו של דבר לא שייך מציאות של מנגד להמלך, שהרי כל מציאותו של ה"מנגד" (כפי שנראה בחיצוניות) תלוי' בהמלך. ועד"ז בנוגע להגאולה — שענין המלכות (מלך המשיח) מדגיש שלאמיתו של דבר אין העולם (גלות) יכול להיות מנגד להגאולה, כיון שכל מציאות העולם תלוי' בענין הגאולה (מלכות), כדאיתא בגמראטו „לא איברי עלמא אלא . . למשיח"צ, ולכן, ה"ניגוד" דהעולם (גלות) להגאולה אינו אלא ענין חיצוני בלבד, וביטולו הוא ע"י התגלות ענינו האמיתי של העולם — מלכותק.
ובהתגלות המלכות (מלכותו של הקב"ה ע"י מלך המשיח) ישנם כמה אופנים ודרכים — מלכות כפי שהיא בשבעת המדות: מלכות שבחסד, מלכות שבגבורה, מלכות שבתפארת, מלכות שבנצח, מלכות שבהוד, מלכות שביסוד, ומלכות שבמלכות.
וע"פ מאמרו של רבי שה"דרך ישרה" להתגלות וביאת המשיח היא „תפארת" (כנ"ל ס"ט), מובן גודל העילוי ב"מלכות" דשבוע (ושבת) זה — מלכות שבתפארת.
ועוד ועיקר — שאין צורך להמתין להמשך השבתות דספה"ע, כיון שע"י מלכות שבתפארת („דרך ישרה", בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגיןקא), נמשכים ומתגלים גם פרטי עניני המלכות שלאח"זקב: מלכות שבנצח — נצחון המלך (על עניני העולם שמעלימים בחיצוניותם), מלכות שבהוד — יופי המלך, „מלך ביפיו תחזינה עיניך"קג, מלכות שביסוד — חיזוק המלכות באופן יסודי ונצחי, ומלכות שבמלכות — הגילוי ד"מלכותךקד מלכות כל עולמים"קה („מלכותך" דייקא — מלכות דא"ס שלפני הצמצוםקו (הקשורה עם כתר ופנימיות הכתר, „כתר עליון איהו כתר מלכות"קז), שנמשכת ומתגלה ונע־501שית „מלכות כל עולמים", „מלכות" דייקא, שאין צורך ב"ממשלה" בעל כרחם, כיון ש"מלכותו ברצוןקח קיבלו עליהם"קט).
יב. וביאור ה"דרך ישרה" להתגלות וביאת המשיח ע"י „מלכות שבתפארת" — בנוגע למעשה בפועל:
ובהקדמה — שכיון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה („סוף לבושיו") של כאו"א מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה (לא ע"י מלכות בטהרתה, ענינו של מלך המשיח עצמו, אלא) ע"י „מלכות שבתפארת", כלומר, ענינו של המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת), כאמור לעיל (ס"ט) שע"י התורה (ענינו של משיח בתור „רב") נמשכים ומתגלים האורות עליונים דהגאולה (ענינו של משיח בתור „מלך") באופן פנימי.
ובפשטות: „תפארת" — הו"ע לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" — הוא לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומותקי,
— בתורה שבכתב (ובפרט „בדברי הנביאים . . שכל הספרים מלאים בדבר זה"קיא) ובתורה שבעל פה, בגמרא (ובפרט במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטהקיב) ובמדרשים, וגם — ובמיוחד — בפנימיות התורה, החל מספר הזהר (ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' יפקון בי' מן גלותא ברחמים"קיג), ובפרט בתורת החסידות (שע"י הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחאקיד), בתורת רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו — מעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח, „תורה חדשה מאתי תצא"קטו, שילמד לכל העם פנימיות התורה (טעמי תורה), ידיעת אלקות („דע את אלקי אביך"קטז), כפס"ד הרמב"םקיז ש"באותו הזמן . . יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'" —
וההוספה בלימוד התורה בעניני משיח והגאולה („מלכות שבתפארת") היא ה„דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.
יג. ועל של פועל באתי — ובודאי יעוררו ויפרסמו בכל מקום ומקום:
כדי לפעול התגלות וביאת המשיח תיכף ומיד — על כאו"א מישראל (האנשים — הן יושבי אוהל (ישכר) והן בעלי עסק (זבולון), וכן הנשים והטף, כל חד וחד לפום שיעורא דילי') להוסיף בלימוד התורה (במיוחד) בעניני משיח וגאולה.
ומה טוב — שהלימוד יהי' (ברבים) בעשרה, כי, נוסף על המעלה ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרוי'502ביניהם"קיח, יש מעלה מיוחדת כשלומדים עניני משיח והגאולה ברבים בנוגע להתפעלות והשמחה ברגש הלב, שעי"ז הולכת וגדלה ההשתוקקות והצפי' לביאת המשיחקיט.
ועוד ועיקר כפשוט — להוסיף בקיום המצוות בהידור, ובמיוחד בההידור במצות הצדקה (כללות כל המצוותקכ) ש„מקרבת את הגאולה"קכא.
וכדאי ונכון לקשר ההוספה בצדקה עם ההוספה בתורה בעניני משיח והגאולה — עי"ז שההוספה לצדקה היא מתוך כוונה לקרב ולזרז את הגאולה, כיון שכוונה זו כשלעצמה היא חלק מלימוד התורה בעניני הגאולה — הלימוד (במחשבה — מזמן לזמן) דמאמר חז"ל „גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"קכב.
יד. ויה"ר שההחלטה בכהנ"ל תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את התכלית והמכוון — התגלות וביאת המשיח בפועל ממש, תיכף ומיד ממש.
ובפשטות — שביום הש"ק פרשת „אשה כי תזריע וילדה זכר", „זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו" (לפני הקריאה בתורה ועאכו"כ לפני לימוד פרקי אבות במנחה), תהי' לידת והתגלות משיח צדקנו („חיוורא דבי רבי" כפי שהוא „ביום טהרתו") — שזוכים לשמוע ההכרזה (בכל העולם ובכל סדר ההשתלשלות) ש"הנה זה (מראה באצבעו ואומר זה) מלך המשיח בא", והנה זה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בא (כיון ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"קכג, וצדיקים קמים לתחי' מידקכד), וכל רבותינו נשיאינו, וכל צדיקי ונשיאי ישראל, ומשה ואהרן עמהם.
וביחד עם כל בנ"י, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"קכה, „עוד אקבץ עליו לנקבציו"קכו, „מאשור וממצרים כו' ומאיי הים"קכז — באים „עם ענני שמיא"קכח, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש (ש"בית תפלה יקרא לכל העמים"*12)), ולקדש הקדשים — כמ"ש בהפרשה שקורין תיכף במנחה: „בזאת יבוא אהרן אל הקודש"קל, כניסת כהן גדול ביוהכ"פ לקדש הקדשיםקלא, ולעתיד לבוא — לא רק אהרן, אלא גם כאו"א מישראל שיהי' בדרגת כה"ג („ממלכת כהנים", כהנים גדוליםקלב), ולא רק ביוהכ"פ, אלא גם „בכל שעה שהוא רוצה ליכנס"קלג.
503ועוד והוא העיקר — שכל זה נעשה
בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, כך שיכולים להודות ולברך על לידת שמחה הנרנשת והתגלות המשיח: „שהחיינוקלד וקיימנו
134) להעיר, שברכת שהחיינו מברכים על שמיני).
בלב — דוקא על דבר שישנו בפועל גם מלשון נגיעה, שיכולים (לא רק גם) לגעת (אָנרירען — לקו"ת ר"פ
הצעת תיקוןנשלח לבדיקה
דיווח על בעיהבלי חשבון
הטמעה באתר אחר
על הדף
פרטים
- חיבור
- ספר השיחות
- מזהה
- rh-jz1w7g3k