סיו וגם הגשמיים (כדלקמן) — מתקשרים עמו בעצמו ובגשמיותמו.
ו. ויש לומר שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הדגיש זאת תיכף במאמרו (תורתו) הראשוןמז (בתור נשיאמח) — שמזה מובן שזוהי התחלה ועיקר ויסוד בנשיאותו — ד"ה ראשית גוים עמלק ואחריתו גו'מט:
בהמאמר שם מבאר, דעניני קדושה קיימים ב"קיום עצמי (ונצחי)", כמו "המצותנ שנתלבשו בענינים גשמיים קלף הגשמי וצמר הציצית וכהאי גוונא וכל מה שברצונו ית' כלים ראוים להארת האור העליון ה"ה קיימים בבחי' קיום עצמי", וממשיך "וי"ל שזהו"ע קדושה לא זזה ממקומהנא, ותשמישי קדושהנב בקדושתן הם עומדים כו'".
כלומר: מכיון שכל עניני קדושה נמשכים ממקור הקדושה — הקב"ה בעצמו, לכן, כשם שהוא ית' קיים בקיום עצמי (ונצחינג) (שהרי מציאותו מעצמותו כו'), כמו"כ קדושתו ואורו (שהוא דבוק בהמאור ומעין המאור) — קיים בקיום עצמי ונצחי.
ובהמשך לזה כותב שם:
ומקום התורה והעבודה של צדיק בקדושתו הוא גם לאחר עלותו מחיי הגופות לחיים האמיתיים והארת אור עבודתו נשאר במקומו, די"ל שהמקום שבו למד ועסק בתורה וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה קדושתו עליהם מחלקי בירורו בעולם.
ומביא על זה (ביאור —) סיפור מאביונד "וראיתי פעם כי כ"ק אאמו"ר הרה"ק הכ"מ נכנס לחדר אביו כ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה זי"ע והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו (זה הי' בערך בשנת מ"ה או מ"ו) ונכנס לבוש בחגורה ועמד אצל השולחן למול כסא שבתו, ושפתיו נעות כמדבר, ובכה הרבה".
והביאור בזה מובן ביותר ע"פ המדובר ומבואר בהמאמר שם — שענין האמור (ע"ד נצחיות מקום עבודתו כו' של הצדיק) בא בהמשך להמבואר שם "