אחרי המאסר והגאולה

אחרי המאסר והגאולה

אחרי החקירות ותרגום התשובות לרוסית ומסירתן אל הקיסר פאוול, כתב הקיסר פקודה בי"ט כסלו תקנ"ט¹:

לא מצא בהתנהגות היהודים שהקימו את כת הקרלינים² שום דבר מזיק למדינה, ולא שום שחיתות או משהו אחר המיפר את השלווה הכללית, וציוה לשחרר את כולם.

למחרת בכ' כסלו קיבל רבינו את תעודת השחרור, ואודותה כתב באותו יום הגנרל-פרוקורור פיוטר לופוחין, אל הגנרל-גוברנטור של רוסיה הלבנה סמיון ז'גולין³:

לז'גולין, הודעה, על מילוי רצון הוד מלכותו ליועץ אזרחי שני, מושל הפלך

להודיע בזה, שזלמן בן ברוך שוחרר, וליציאתו לחירות בלי בעיות קיבל תעודה.

ובזה יש לי הכבוד להשאר בכבוד רב.

רבינו אמנם שוחרר בכ' כסלו, ואילו החסידים מווילנא שוחררו לביתם בכ"ח כסלו, אור לנר חמישי של חנוכה תקנ"ט⁴.

ומסתבר שהשחרור הי' בלילה, אחרי הדלקת הנר החמישי, שהרי באיזורים אלו ברוסיה הדלקת הנרות בחנוכה היא לפני השעה 3 בצהרים, ולכן נקבע הנר החמישי של חנוכה ליום גאולת החסידים⁵.

מכתב החירות של הקיסר נזכר באגרת שכתב רבינו הזקן לערך בשנת תקס"ב⁶, אל הרה"ק בעל ההפלאה:

וה' הי' עם פי, ומה' מענה לשון להשיב תשובה ניצחת על כל דבריהם, ונתקבל מאד בעיני הקיסר והשרים יר"ה, והדת ניתנה במכתב חירות לכל אנ"ש, להתנהג כמקדם בכל מכל כל.

הקהלה בווילנא אחרי המאסר והגאולה

כתוצאה מכל התלונות שהתקבלו בווילנא, באו פקידי הממשל לבית הכנסת בווילנא, בי' אדר ראשון תקנ"ט, והקריאו לפני ראשי הקהל את פקודת הממשל, לבטל את נבחרי ועד הקהל הקודם ולארגן בחירות חדשות לועד הקהל בווילנא.

בי"ב אדר ראשון תקנ"ט התקיימו הבחירות החדשות לועד הקהל. נבחרו שמונה חברי קהלה חדשים, ובראשם החסיד ה"ר מאיר רפאל'ס.

כעבור שלושה ימים, בט"ו אדר ראשון תקנ"ט, הגיש ה"ר משה ב"ר אשר בקשה, לבטל את הבחירות החדשות ולהשיב על כנו את ועד הקהל המודח⁷.

אחר כך הגישו תלונה נוספת נגד החסידים בווילנא, בבקשה לחסל את התנועה הזאת.

שתי התלונות הללו נענו לבסוף בשלילה:

א) בקשר לבקשת המתנגדים לחסל את התנועה החסידית בווילנא, הורה התובע הראשי אלכסנדר בקלשוב, אל המשטרה העירונית בווילנא, בח' שבט תק"ס, להזמין את ראשי הקהל המתנגדים ולהודיעם⁸:

לפי רצונו של הוד רוממותו האימפראטור חייבת כת הקארלינים⁹ להיות נסבלת.

את המלשינות השניה הזאת, ואת הודעת החירות של הקיסר, מזכיר רבינו הזקן בתשובות שהשיב לחקירות שבמאסרו השני (תחלת תקס"א, תרגום מרוסית)¹⁰:

אשתקד בשנת 1799¹¹, העלילו עלינו בבקשה שנשלחה לאדון הגנרל פרוקורור לשעבר האציל הדוכס לופוחין, שבה בקשו לחסל את כל החסידים שבמדינתו של כבוד אדונינו הקיסר יר"ה ותינשא מלכותו למעלה מעלה. ועל כך נודע לנו מטופס הצו של המושל האזרחי של מדינת ליטא שניתן למשטרת וילנא, בדבר ההודעה שנשלחה מהאדון הגנרל פרוקורור לשעבר בקלשב, שלפי הסכמת הוד מלכותו יש לחסל את הכת המכונה קארלינר, אולם ברוב חסדו [של הקיסר] ניתן לה החופש.

ב) בקשר לתלונה שהוגשה באביב תקנ"ט, נגד בחירת ועד הקהל החדש, שבתוכו נבחרו מראשי עדת החסידים בווילנא, נמשך הדיון בעתירה זו עד שלהי קיץ תק"ס, ואז קבע סופית בית המשפט הליטאי, כי ועד הקהל המודח עבר את הגבול במלחמתו בקהל החסידים בווילנא, ואשר לכן החליטו השלטונות בצדק, בחורף תקנ"ח, להגביל את כחותיו של ועד הקהל במלחמותיו נגד החסידים¹².

השכנת השלום בווילנא

כך מסיים ר"י מונדשיין את תיאור השנים הבאות בווילנא (כרם חב"ד 4 ח"א ע' 217):

בחשון שנת תקס"ב (אוקטובר 1801) נפטר ראש הלוחמים בחסידים, ר' משה ב"ר אשר¹³. שוב אין פרץ ואין צווחה ברחובות וילנא, ולקהלים הבאים (בשנים תקס"ב ותקס"ה) נבחרו חסידים כמתנגדים כאחד. ה"מנינים" החסידיים המשיכו, כנראה, להתקיים, וכעבור שנים ספורות קבלו מקום קבוע בסמיכות לקלויז הישן¹⁴.

ביום ג' פ' נצבים תקע"א, כתב רבינו אל רבני קהלת וילנא, הן אודות תקנת החסידים לשחוט בסכינים מלוטשים, והן אודות השתלשלות העימותים בין המתנגדים לחסידים במשך השנים, ומסיים (ח"א אגרת סא):

אמנם כעת כל אנ"ש שבמחניכם הטהור יחיו, בודאי נכנעים לכבוד הרוזנים ראשי אלפי ישראל המנהיגים, אשר להם ניתן העוז והממשלה לחזוק דת תורתינו הקדושה מאדונינו הקיר"ה, ולא יהיו להם למורת רוח ח"ו לילך כנגדם בגדולות כימים הראשונים ח"ו, הס מלהזכיר.

וגם מובטחני בחסדם וטובם של הרוזנים הנ"ל שיתנהגו עמהם במדת הרחמים, היא מדת השלום, ואחריהם כל ישרי לב, וכל העם יהי' שלום, הכל שלום.

המכתב מופנה אל:

הרבנים המופלגים מאורות הגדולים המפורסמים יושבי על כסא ההוראה ומורי צדק לעדת ישורון שבקהלת וילנא.

באותה שעה, משנת תקס"ד ואילך, הי' אבד"ק וילנא הגאון ה"ר אברהם אבלי מפאסוואל. בינו ובין אדמו"רי חב"ד שררו יחסי ידידות, וכדלקמן פרק ‎ה.

ואודות בית הכנסת חב"ד אשר בווילנא, מובא ב"וילנא בתקופת הגאון" (ע' 45 הערה 3):

ראה בפנקס הישן של הקלויז הישן, החלטה משנת תקע"ד. בהחלטה זו מסופר ש"זה מכמה שנים" בנו החסידים את השטח שעל גבי חדרי הקהל להרחבת בית המדרש שלהם. בהחלטה נזכר "הרב מלאדי זצוק"ל".

יוצא אם כן, לפי כל האמור לעיל, שכל תקופת הרדיפות נגד הקהלה החסידית בווילנא, נמשכה רק 4 שנים – בין השנים תקנ"ח-תקס"א.

בתקופת הגר"א – בשנים תק"נ-תקנ"ז; וכמו כן אחר כך, משנת תקס"ב ואילך, ובפרט משנת תקס"ד ואילך – בתקופת הגאון ה"ר אברהם אבלי מפאסוואל, שררו יחסי ידידות בין ראשי עדות המתנגדים והחסידים, בעיר ווילנא.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org