תנא דמתניתן והתו"כ הוא בעצם גדר הדין ד"פרט לכהן שחשך מאור עיניו", שיש לבארו בשני אופנים:
א) זהו פסול בהגברא, שאחד מהתנאים הנדרשים בכהן כדי שיהי' כשר לראות את הנגע הוא שכח הראי' שלו יהי' בשלימות, ע"ד בעל מום שפסול לעבודה. וכך מטים דברי הרמב"ם בס' היד, שכתבכה "חלל פסול לראיית נגעים שנאמרכו אחד מבניו הכהנים בכהונתם אבל בעלי מומין כשירים לראיית נגעים ובלבד שלא יהי' סומא ואפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר לכל מראה עיני הכהן". הרי שזהו פסול בהגבראכז, ע"ד חלל ובעל מום.
ב) הפסול הוא מחמת החסרון במעשה הראי', דכאשר חסר בכח הראי' של הכהן, חסר בראיית הנגע ("וראה הכהן"), שמ"לכל מראה עיני הכהן" ילפינן, שהנגע צריך להתראות (לעיני הכהן) בשלימותוכח, וכשחסר בכח הראי' של הכהן הרי לא נתראה הנגע בשלימותו. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם בפירוש המשניותכט, שמפרש הדין ד"או שכהה מאור עיניו" — "שחלש ראייתו עד שלא יראה ראיי' אמיתית", ומשמע שהחסרון הוא שהנגע לא ייראה ב"ראיי' אמיתית".
ויש לומר נפק"מ להלכה משני האופנים:
בראיית נגעים יש שני דינים: (א) ראיית הנגע, ובזה — "הכל כשירין לראות את הנגעים"ל (אפילו ישראל), אם הוא רק חכם ובקי כו'. (ב) לפסוק טמא או טהור, ש"הטומאה והטהרה תלוי' בכהן (דוקא)"ל, ועד שגם "כהן שאינו יודע לראות, החכם (אפילו הוא ישראל) רואהו ואומר לו אמור טמא והכהן אומר טמא כו' ואפילו הי' הכהן קטן או שוטה החכם אומר לו והוא מחליט כו'"ל.
ועפ"ז יש לחקור בפסול סומא באחת מעיניו וכהן שכהה מאור עיניו, אם הוא רק לענין ראיית הנגע, או גם לטמא ולטהר. ובמאירילא הובאו שתי דיעות בזה, שי"א שפסול רק לראות את הנגע, אבל יכול לפסוק טמא או טהור כו', כמו