נזהרין ביותר ממצה שרויה, ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא תיפול עליהם טיפת מים. וכן שלא יפול מפירורי ה"שמורה" במים או במרק. קודם ששופכין מים, או משקין שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו (ס' המנהגים. הגש"פ פיסקא 'שלחן עורך'- ושם: נזהרין ביותר ממצה שרויה, ראה שו"ת אדמו"ר הזקן סי' ו [נעתק להלן], וראה שערי-תשובה סוף סי' תס א).
[ב]
וזו תמצית דבריו של אדמו"ר הזקן בשו"ת (סי' ו): אודות איסור בישול מצה שנתפררה, באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מכל-מקום המחמיר תבוא עליו ברכה, ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במילתא ליזהר מחשש איסור דאורייתא לפי דעת סמ"ק ורבינו ירוחם.. בקמח שנקלה דחיישינן שמא לא בשול שפיר. והנה עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה, וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה.. כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה, אי-אפשר להכחיש החוש. ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה, ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאוד מאוד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, ב כנראה בחוש למדקדקים באמת. והנה משהו קמח בעין שעל פני המצה למעלה, שמתחמץ במרק כשמפררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בזה חשש איסור דאורייתא.. אבל במצה טחונה שעושים ממנה עיגולים ["קניידלאך"] יש לדון בזה דין תערובות..
מחלוקת הפוסקים.. ומכל-מקום אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו.. אבל לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר ג.. ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח.
[ג]
במנהגי ליובאוויטש, שה"שמורה" המונחת על השלחן בשעת האכילה תהא מכוסה, מחשש "שרויה" - שלא תיפול עליה טיפת מים או מרק, ולא יפול פירור מה"שמורה" לתוך היין או המרק. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] לא היה אוכל את ה"שמורה" עם דגים או בשר, מחשש "שרויה", אלא רק עם יין. בשנים הקודמות נהג לשתות סוג מסויים של יין חזק. ובכל השנים השתמש רק ביין ללא סוכר (ס' השיחות ה'ש"ת, עמ' 37. וראה להלן בדבר ההימנעות משימוש בסוכר).
ראה בדברי אדמו"ר הזקן (בסוף הקטע הקודם), שאין להחמיר במי פירות. כאן מצינו שאדמו"ר מוהרש"ב אכל "שמורה" עם יין, ולהלן (אות ו), שגם עם חלב שמור. וראה בהגדת צאנז (עמ' רטו) ובס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קלה).
[ד]
וכן הוא ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 21), אודות הנהגות אדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"א בריגא: המצות שלו - בעת האכילה - מכוסים תמיד במפה. מרק כמעט שאינו אוכל.
[ה]
כך מצינו גם במנהגי-מהריי"ו (אות שעה-שעו), שדקדק שלא תהיה מצה מגולה על השולחן, והחזיקו המצות תחת המפה. ובס' ערכי-יהושע (אות קט), שאכל את המצות מתחת למפה כדי שלא יתלחלחו ממשקין. וגם בהגדת לעלוב (עמ' כד), שלא הניחו את המצות [מגולות] על השולחן מחשש "שרויה", אלא בכיס מיוחד. וכן בהגדת סקווירא (עמ' יז), בהגדת ראפשיץ (אות מד), בהגדת בעלז (עמ' כ), בס' מאיר-החיים (עמ' קצח) ומנהג באבוב. בהגדת בית-אהרן דקרלין (עמ' קסח), שאצל ה"בית אהרן" לא היתה המצה מונחת על השולחן, אלא היה מרים מעט את שולי המפה, ובתוך מגירת השולחן היתה שקית של מצה. והיה מנגב את פיו אחר כל אכילת מצה, ורק אז היה טועם מהמרק. ואצל הרה"ק ר"א אלימלך מקרלין היו המצות מונחות על שולחן מיוחד לידו. וראה עוד בהגדת צאנז (עמ' רטו), על חצרות צדיקים המקפידים שלא יהיו פירורים על השולחן ושלא תהיינה המצות מגולות, ואחרים שלא הקפידו כל-כך. וראה ס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קלה).
[ו]
הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה מדקדק מאוד בענין "שרויה", כידוע שלא היה אוכל "שמורה" אלא רק עם "שמורה-מילך" [=חלב ששמרוהו גם מתערובת מים] או - יין (בלי חשש תערובת מים), על-כן מפני חשש אפשר "שמורה" על שפתו, לא היה שם מים-אחרונים על שפתיו (ס' השיחות תש"ג, עמ' 64)
[ז]
כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע.. אכל בכף ולא במזלג. אחר כל לקיחה אל פיו היה קונחה. לא היה בפיו עוד איזה מאכל בבת-אחת עם ה"שמורה", לבד יין, שבו היה מרכך את ה"שמורה" ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע בריגא מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ב)
אדמו"ר מוהרש"ב לא היה משתמש במזלג לאכילה בחג-הפסח, בגלל הקושי לנקות בין שיני המזלג. היו שנים שהשתמש בכף בלבד בשעת האכילה, והיתה מגבת מונחת על כתפו, ואחרי כל פעם שהכניס את הכף לפיו, היה מנגבה במגבת. אדמו"ר מוהריי"צ היה משתמש במזלג בפסח (המלך-במסיבו, ב, עמ' קיב. אודות הנהגתו של אדמו"ר מוהריי"צ - ראה גם שם בעמ' קכז-קכח, ובקטע הבא. את הנהגותיו הנ"ל של אדמו"ר מוהרש"ב, הזכיר כ"ק אדמו"ר זי"ע גם בשיחת אחש"פ תשי"ב, אות ט).
[ח]
וב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 21), אודות ההנהגות בימי הפסח תרצ"א בריגא: כל הפסח אוכל - מו"ח כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ]
שליט"א - רק בכף ולא במזלג [וניכר שם שהוא מחשש "שרויה"].
[ט]
כ"ק אדמו"ר זי"ע היה משתמש במזלג, ואוחזו ביד ימינו בלבד. ד
והיה נועץ את המזלג במאכל. ודלא כהאומרים שרק היה מרים בו את המאכל ללא נעיצה.
ולהעיר מהאמור בשיחת חגה"ס תש"י (ס' המאמרים תשי"א, עמ' 93), שהחסידים הראשונים לא אכלו במזלג בכולא שתא (אך מצינו שאדמו"ר מוהרש"ב אכל במזלג, כדלהלן במנהגי ל"ג בעומר אות נה, וכן אדמו"ר מוהריי"צ השתמש לאכילתו במזלג באחרון-של-פסח, כדלהלן עמ' רכד אות ו).
[י]
כל ימי הפסח היה [מוהרש"ב] נזהר מאוד מאוד מ"שרויה", עד כדי כך שכשהיה אוכל מרק היה בולע מקודם את המצה ואחר-כך את המרק.
ובכל פעם שהוציא את הכף מן הפה היה מקנח אותה ('ליובאוויטש וחייליה', עמ' 57-56)
[יא]
אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אוכל מצה עם התבשילין, כי אם כל אחד בפני עצמו, היינו מתחילה אכל המצה בלי תבשילין, ואחר-כך התבשילין בלי מצה
[יב]
אדמו"ר מוהריי"צ אכל מצה קודם המאכל או אחריו, אבל לא יחד עמו. ובין הדגים ומרק הבשר שתה, ואחר-כך אכל מצה (רשימות הרה"ח רמ"ז גרינגלאס שי' בשם הרה"ח ר"י חיטריק שי')
[יג]
מכ"ק אדמו"ר זי"ע ראינו, שנמנע מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות שהוא "קניידלאך". ה.
בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רמג) הביא, שבשעת אפיית המצות אמרו - שלא כדין - על מצה מסויימת שהיא חמץ, ואמר המהר"ם שיק: באיזה מקום נמצא דין זה דאז המצה "חמצדיג"? אבל סיים, יען שאמרו שהוא חמץ יסלקו עתה מהשולחן ויגררו המקום.
[יד]
מעשה באחד מבחורי הישיבות שנתקרב לחסידות חב"ד, וכתב לכ"ק אדמו"ר זי"ע כי בקושי הצליח לפעול בבית אביו שיאכלו מצות מאפה-יד, ושאל אם עליו להתאמץ לפעול עליהם גם בענין זהירות מ"שרויה" ובישוליה. והיתה תשובתו: "כל-שכן וקל-וחומר" (שמעתי מפי בעל המעשה. וצ"ע האם הכוונה שענין ה"שרויה" חמור יותר ממצת מכונה, או שמא כל-שכן וקל-וחומר שיש להשתדל בענין זה כי בנקל יותר לפעול).
[טו]
וכך היה דרכם של רבותינו במעזריטש, שהיו נזהרים מלאכול מאכלי מצה טחונה "קניידלעך" וכדומה, והיו אופים מצה מגריקע [=כוסמת] וכותשים לעשות מהם "קניידלעך" ו"חרמזיל", אך היו שומרים אותם כדרך שהם שומרים אפיית מצה מחמשת מיני קמח (תשובת הגרי"א מוויטעפסק, קובץ יגדיל-תורה נ.י. גל' יב, עמ' י).
[טז]
בפסח היה [הרה"ק רמ"מ מוויטעבסק] מחמיר כל-כך על "שרויה", עד שפעם אחת היתה כלתו.. קשה לה הלעיסה ממצות, ושאלה אם אפשר לה שתרכך מצה, לא עם מים, רק שתטרוף ביצה על המצה לרככה על האש. ואמר שמרשה לה, אך לא בבית שלי רק אצל שכן, ותאכל שם המצה גם-כן. ואמר שחומרא של הרמב"ם [אולי צ"ל: המגיד] אי-אפשר לו להקל. כי הבעש"ט לא נהג עדיין בחומרא זו, רק המגיד [ממעזריטש] ז"ל (כתבי ר' יאשע שו"ב, עמ' נד).
[יז]
ראה גם בהגדה-שלמה עמ' 159 (ובס' ויגד-משה עמ' רכח) מהראב"ן. ולא רק החסידים מקפידים בזהירות זו: ראה גם במנהגי מהר"ם א"ש זכרון-יהודה (ל, א), שלא אכל מצה מבושלת ושרויה. הגר"א אכל שרויה ו"קניידלאך", אבל ה"חפץ חיים" לא אכל מצה "שרויה" (ס' "הגאון החסיד מוילנא", עמ' קב. שנט). ובס' בית-ישראל השלם - מנהגי מאטרסדארף (עמ' צט), שמוהר"י אסאד אכל "קניידלאך", אבל 'אאמו"ר' לא אכל "שרויה". וראה בקובץ תפארת-ישראל רוז'ין (גל' כט עמ' 20-13) ובס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רנג-רנה). וראה עוד בדברי הר"ר לוי"צ היילפרין, "בענין מצה שרויה", קובץ יגדיל-תורה ירושלים, גל' יד (עמ' 89-85).
עוד בענין אכילת "שרויה", ראה להלן במנהגי אחרון-של-פסח.