בזוהר1 ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, אורייתא תווהא על בר נש [היאך אפשר שתחטא] ושמעה קול אלה, הלא היה לו לשמוע קול השבועה כו'. או ראה, [שרואה] מעשה של אדם אחר ונזכר המעשים שלו. כי כל מה שאדם רואה ישים אל לבו כי לא לחנם הראה לו הקב"ה את זאת [נ"א: למה הראה לי הקב"ה את זה], והלא הכל הוא בהשגחה פרטית. ואם רואה דבר עבירה יחשוב [מסתמא] שגם הוא עשה זאת [נ"א: גם אני עשיתי שמץ מנהו]. ואע"פ שיודע שלא עשה זאת במעשה, הרהר בלבו לעשותה, וידוע כי המחשבה חמורה ממעשה; [נ"א: למשל אם הוא רואה את אחד שבא על אשת איש והוליד ממזר, ומוציא זרע לבטלה ע"י מחשבות זרות חמור כמו מוליד ממזר]. וזהו או ראה, [שרואה דבר עבירה מאדם אחר ונזכר בו דבר שעשה]. או ידע, ע"ד אלקי"נו בושנו במעשינו ונכלמנו להרים פנינו אליך. על דרך משל חותם המטונף, אם משימים אותו על שעוה גם השעוה נתלכלכה [נ"א: נתטנף]. כך כשאדם מטונף [נ"א: מלוכלך] בעבירות ומדבק [את] עצמו להש"י בעת תפלתו, שמדבר דבורים ושורה בהם אלוהית [נ"א: ושורה בו הקב"ה], נעשה כביכול לכלוך למעלה ופוגם מאוד בעת יחודו ודבוקו עם הש"י בעת התפלה. וזהו בושנו במעשינו מגודל העונות [נ"א: מכח העבירות], ונכלמנו להרים פנינו אליך, פי' פנימיותינו אליך, ר"ל שאהיה דבוק בך, כי ידעתי שאני מטונף ומלוכלך [נ"א: בשביל הלכלוך]. וזהו המדה של נושא עון, שהקדוש ברוך הוא סובל העון. וז"ש או יד"ע, כי ידע הוא לשון התקשרות, רצה לומר בשביל התקשרות הבורא מונע את עצמו מהעבירות.