אגרות קודש אדמו"ר הזקן ס"ח

אגרות קודש אדמו"ר הזקן ס"ח¹

האנשים הנקראים זקני העדה וכיוצא בהם, עקימת שפתם הוה מעשה בזה, לא יוכלו לחזור ולהגיד, פסולין לדון, כדאיתא בגמרא כל תלמיד חכם שמורה וכו' ואם לאחר מעשה אין שומעין לו. וכיוצא בו כתב הש"ך בחו"מ סי' שע"ט בשם הרשד"ם, ע"ש דחשיבו כנוגע בדבר.

הציון לש"ך סי' שע"ט הוא ט"ס דמוכח, וצ"ל סי"ז סק"ט², וז"ל הש"ך שם (עמ"ש המחבר שם ס"ד דאסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו): אבל אם שמע מותר, עיין בתשובת ן' לב ספר ג' סי' צ"ז, וכ"כ ר"ש מדינא סי' ב'. אכן אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו, אין רשאי לפסוק דחשיב כנוגע, שם. עכ"ל.

וכיון שרבנו מדמה הא דת"ח שמורה וכו' לאחר מעשה אין שומעין לו לדין הש"ך שדיין שכתב דעתו אינו רשאי לפסוק דחשיב כנוגע (וראה גם אג"ק שם ע' פ"ז וע' קכ"ד), משמע לכאורה דס"ל לרבנו דהא דלאחר מעשה אין שומעין לו הוא לאו דוקא כשנוגע לו ממש, אלא אף אם אינו נוגע לו ממש, כיון שכבר אמר דעתו נעשה כנוגע ושוב אין שומעין לו. וראה הדעות בזה באנציקלופדיה תלמודית ערך הוראה (ח"ח ע' תק"ד ואילך), ושם שכן הוא דעת המאירי ביבמות ע"ז ע"א (וראה בהמצויין שם לצ"צ אהע"ז סי' ס"ו שחקר בזה, ושם אות ג' מצדד לומר שדוקא כשנוגע לו ממש בגוף או בממון אין שומעין לו, אבל אם רק אמר דעתו דאין כאן אלא גנאי בעלמא לא חשיב נוגע ושומעין לו).

ומ"מ יש לעיין במה שדייק רבנו שעקימת שפתם הוה מעשה, דמשמע דלא סגי באמירת דעתם לחוד, אלא דוקא משום דעקימת שפתם הוי מעשה אין שומעין להם. ונראה שמפרש כן לשון הגמרא "אם לאחר מעשה אין שומעין לו", היינו שדוקא אם כבר נעשה מעשה ע"פ אמירתו אין שומעין לו דחשיב נוגע בדבר, אבל אם רק אמר דעתו ולא נעשה מעשה על פיו לא חשיב נוגע בדבר ושומעין לו (היכא דאינו נוגע בדבר בלא"ה).

ואולי כוונתו בזה להמבואר בשוע"ר הל' מכירה ס"ג שראשי הקהל אינן יכולים לחזור בהם שכל מעשה הקהל אין צריך קנין, וה"ה בנדו"ד, דכיון דמיירי בראשי הקהל (היינו "זקני העדה וכיצא בהם") שאמירתם כמעשה אין שומעין להם, אבל שאר בנ"א שאין אמירתם כמעשה אף אם אמרו דעתם לא חשיבי נוגעים בדבר ושומעין להם. ועצ"ע.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org