43

עד שפשוט בשכל אצלו (ולא רק "אפ­שר") שאם היו לו להשני מדות ותכונות אלו שהקב"ה נתנם לו הי' בודאי למעלה יותר ממנו.

ג) למעלה מכל זה ישנה ענוה הגו­רמת שישפיל את עצמו ולירד ולהתעסק גם עם זה שברור אצלו שהוא הירוד והשפל ביותר^כו, ולהעיר ממרז"ל^כז ב­מקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דענותנותו היא בזה שמשפיל עצמו ויורד^כח להיות נקרא הגדול, "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו"^כט, להוות עולמות ונבראים, שהוא השפלה וירידה עצומה כלפי הקב"ה, שיורד להוות עול­מות (כדאיתא בזהר^ל לאו אורחא דמל­כא לאישתעי במילי דהדיוטא). וכן בענ­יננו הוא מילי דהדיוטא לגבי אדם סתם, והוא בכלל.

ד. והנה כיון שענוה גורמת להש­ראת השכינה ורוה"ק (כנ"ל), מובן, שב­התאם לג' האופנים הנ"ל בענוה, חלוקים גם בשייכותם להשראת השכינה.

והביאור בזה:

הצורך בביטול וענוה הוא לא רק בשייכות לנבואה ורוה"ק, אלא בשביל כל מדריגה של "השראת השכינה", ע"ד מרז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא^לא, ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכי­נה שרוי'^לב, שבכל זה אמרינן ש"אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית'"^לג, וי"ל שזוהי הדרגא הא' הנ"ל שב­ענוה, שהיא תנאי והקדמה מוכרחת להשראת השכינה, ובלי זה אי אפשר להיות השראת השכינה על האדם כלל [ובענין זה הענוה היא כמו שאר התנאים דגבור עשיר וחכם, שכולם הם רק תנ­אים והקדמה שבלי זה אי אפשר שתהי' השראת השכינה].

למעלה מזה הוא מה ש"ענוה מביאה לרוה"ק" (ולא רק תנאי צדדי), שהדיוק בזה הוא "רוח הקודש" דוקא, שהיא דרגא נעלית יותר מהשראת השכינה (סתם)^לד, וע"ז נאמר "ענוה מביאה ל­רוה"ק", דכאשר הוא עניו ובטל באמת (כמדריגה הב' שבענוה), ה"ז מביא ל­רוה"ק, ודרגא זו היא באדם שיש אצלו כל הדרגות דזריזות פרישות יראת חטא וקדושה כו' (המנויות בברייתא שם).

אבל גם זו היא דרגת ענוה של ה­אדם, אבל דרגא הג' הנ"ל של ענוה ובי­טול, היא לא רק זה שאינו מרגיש גבהות בעצמו, ויתירה מזה שהוא שפל רוח בפני כל אדם, אלא שיורד ומשפיל א"ע להתעסק גם עם אנשים פחותי הערך, ובזה אין הענוה והשראת השכינה ב' דברים, אלא היינו הך, כי זה שאיש

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org