ובמאיריי כתב ש"יציאת השור מרשות לרשות משנה מזלו וטבעו"יא. ולכאורה צ"ע, למה יגרום שינוי בעלות שינוי במזל וטבע השור. ואף שיש לומר שזהו מצד דין תורה, וכדמצינו שדין תורה פועל שינוי בטבע העולםיב, קשה לומר כן בנדו"ד, כי היכן מצינו בתורה (אפילו ברמז) ששינוי הרשות פועל שינוי ב"מזלו וטבעו" דהשור.
ג. והנה בפרש"ייג כתב "רשות משנה, מועד שיצא מרשות זה ונכנס ליד בעלים אחרים הרשות משנה את דין העדאתו". ונראה לפרש כוונת רש"י, שאין הפירוש שנשתנה טבע השור, שנתבטל ממנו טבע הנגיחה, אלא שזהו"ע דין, שבטל "דין העדאתו".
והסברת הענין:
שנינו בברייתאיד "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד" (כדילפינןטו ממ"שטז "והועד בבעליו", ד"איןיז עדות אלא בבית דין"). זאת אומרת, דגם אם הבעל יודע ששורו נגחן, ואפילו באו אליו שני עדים ואמרו לו כן, מ"מ "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד", דכך היא גזירת הכתוביח שצ"ל עדות והתראה בב"ד, ועד אז אין לחייב את הבעלים נזק שלם.
ומזה מובן, שבדין מועד, "והועד בבעליו", יש שני ענינים: א) לגבי השור, שע"י ששור זה נגח ג' פעמים נקבע ש"שור נגח הוא"יט והוא "מועד לאותו דבר שהרגיל בו", ב) בנוגע להבעלים, שאין לחייב אותם בנזק שלם אא"כ מתרים בהם תחילה ג' פעמים, וכפרש"י על "והועד בבעליו" — "ל' התראה בעדים"כ.
[ואע"ג דאיבעיא היא בגמראכא "לייעודי תורא או לייעודי גברא"כב — ה"ז רק לענין "שלשה ימים דקתני"כג, דבמשנהכד איתא ד"מועד כל שהעידו בו שלשה ימים", וע"ז בעי בגמ' אי הא דבעינן שלשה ימים היינו רק שג' נגיחות דהשור צ"ל בג' ימים (ולא ביום א'), או