בהיותו קרוב לבן שבעים שנהכה, שגיל זה בודאי אינו נחשבכו לזקנה מופלגתכז.
ד. ויש לומר הביאור בזה:
הפירוש ד"בא בימים" הוא — כפשטות התיבות — שהגיע ובא (נכנס) בתוך הימים, כמו בא בבית וכיו"ב. זאת אומרת, שאין זה תיאור מספר שנות האדם (אם רב או מעט), אלא אופן חיי האדם בימים אלו.
כלומר: הימים שעברו על האדם והמאורעות שבהם, אינם כמו דבר העובר וחולף שלא נשאר ממנו רושם, כי אם הם באופן שהאדם "הכניס" את מהותו ונפשו בתוך כל יום ויום ומאורעותיו והרפתקאותיו, שאז כל יום ויום וכל מאורע ומאורע (הן דבר המשמח, והן הפכו ח"ו) פועל ומשפיע עליו, עד שניכר בגלוי בתווי פניו כו'כח.
[וכפי שרואים במוחש, שאין כל בני אותו גיל דומים זל"ז, ולפעמים א' מהם נראה יותר מבוגר מזולתו, כי ניכר עליו רושם המאורעות שעברו עליו, מכיון שכל מאורע כו' נגע לל בו].
וזהו גם פירוש הלשון "זקן בא בימים" אצל דוד, אף שמספר שנות חייו הי' קרוב לשבעים שנה בלבד, כי ריבוי המאורעות שעברו עליו (כמו ריבוי המלחמות, עגמת נפש מבנו כו' וכיו"ב), הותירו את רישומן עליו, באופן של "בא בימים".
וזהו "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", שלא רק שהיו "זקנים" מפני מספר שנות חייהם, אלא עוד זאת, שימי חייהם לא חלפו ועברו מהם, אלא היו באופן של "באים בימים", כנ"ל.
ה. עפ"ז יש לבאר גם מ"ש בפרשתנו עוד פעם "ואברהם זקן בא בימים" — דיש לומר, שעיקר החידוש אינו בתיבת "זקן" (כי גם לפנ"ז הי' זקן, כנ"ל), אלא בכך שהי' "בא בימים":
מטבע הדברים, שככל שהאדם הולך ומתבגר, אין המאורעות מסביבו משפיעים עליו (כל כך) — אם מפני שנעשה מתון יותר ("כל זמן שהם מזקינים דעתם מתיישבת"כט), או לפי שטבעו של זקן שכבר עבר הרבה בחייו, שאין הדברים שסביבו תופסים מקום אצלו.
ולכן, אף שכבר נאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", מצד ריבוי המאורעות שעברו עליהם עד הזמן ההוא, מ"מ יש צורך להודיע ולחדש שגם לאחרי שעברו אצל אברהם עוד ל"זג שנה, הי' "אברהם [לא רק] זקן [אלא גם] בא בימים",