אינו אכילת בשר המעוררת שמחה, אלא שמחה מיוחדת בזה שמביא קרבן לה', שזה גופא הוא מעשה השמחה ד"ושמחת בחגיך", וכמ"ש הרמב"ם בהלכות חגיגהלד "והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך". ומפשטות הלשון משמע, שמעשה השמחה הוא לא רק אכילת בשר השלמיםלה, אלא כללות "קרבן שלמים" (הכולל גם הבאתו לפני ה') הוא מעשה השמחהלו ד"ושמחת בחגיך"לז.
ומלבד זה "יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו", ושמחה זו אינה מצוה דמעשה של שמחה, אלא עשיית דברים המעוררים ומביאים שמחה לכ"א כראוי לו, ומצוה זו מקיימים האנשים באכילת בשר ושתיית יין, גם בזמן הבית (גם בבשר חולין) כי אכילת בשר זה הוא סוג אחר של שמחה, שאוכל בשר ושותה יין המביאים ומעוררים לידי שמחהלח.
ונמצא שבזמן הבית יש באנשים תרי קיומי מצות שמחה: א) חיוב דקרבן שלמים — הבאת קרבן ואכילתו, ב) אכילת בשר (חוליןלט) ושתיית יין.
אמנם לדעת אדה"ז ישנו קיום אחד דמצות עשה "ושמחת בחגיך", והוא מה ש"חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו".
אלא שאצל אנשים "עיקר השמחה" "הוא אכילת בשר שלמים", ולכן "בזמן שביהמ"ק הי' קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה, ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין", אבל קיום שמחת אכילת בשר שלמים בזמן ביהמ"ק אינו שונה בגדרו מקיום מצות שמחה בזמן הזה לאנשים. דיסוד החיוב הוא אכילת בשר (שלמים) ושתיית יין המביאים ומעוררים את האדם לידי שמחה, ורק שאכילת בשר שלמים הוא "עיקר השמחה", וכנ"למ.