דרך הפשט, כי קשה לומר שקביעת (זמן) עונשו של הרוצח, שמתארכת ישיבתו בעיר מקלטו עד מיתת הכה"ג, היא בסיבת איזהירות של הכה"ג ("שהי' לו. . להתפלל")יז —
והי' לי' לרש"י להסתפק בפי' הא', שזהו מצד הרוצח (ש"אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול")?
יש מפרשיםיח, "דאי מטעם הראשון לא הי' לו מותר לעמוד לעולם לפני כהן גדול ואפי' כ"ג אחר שזה משרה שכינה וזה מסלקה וכמ"ש (רש"י) בפסוקיט כי חרבך. . שאינו בדין שיונף המקצר על המאריך".
אבל לכאורה פירוש זה דחוק, כיכ מובן שחטאו של הרוצח ופעולת החטא הם בשעת החטא — בחיי כה"ג זה, שמעשה הרציחה שלו "החליש" פעולתו של כה"ג זה להשרות השכינה ולהאריך ימיהם של אנשי דורו ולפיכך "אינו כדאי להיות לפני כה"ג" זה (דוקא).
ג. ויובן זה בהקדם מה שאנו מוצאים בפרש"י עה"ת, שאין דרכו (בכלל) לפרש הטעמים של דיני ומצות התורה (כי אין זה הכרח בלימוד פשוטו של מקרא)כא, כי אם כשהטעם נוגע להבנת הפשט. ומזה מובן גם בנדו"ד, דזה שרש"י הביא כאן הטעמים על ישיבת הרוצח בעיר מקלטו "עד מות הכהן הגדול" אינו סתם לדרוש טעמא דקרא אלא לתרץ קושיא בהכתובים כאןכב:
הדין ד"וישב בה עד מות הכהן הגדול" בא בהמשך למש"נ לפנ"ז "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם והשיבו אותו גו' אל עיר מקלטו". ותמוה, לכאורה: מהי השייכות בין ההצלה מיד גואל הדם ל"מות הכהן הגדול" — באם עיר מקלט הוא מפני שהרוצח מוכרח להגנה מגואל הדם, מה ישתנה בזה