62

א) בזה בא רש"י להוכיח שענין זה הוא בכל הזמנים ולא רק בזמן הבית, שהרי "זהו שאמרו" הוא — סתם. ועוד ש­מאמר רז"ל זה (ע"י ר' יצחק)^כח נאמר לאחרי החורבן^כט.

ב) בזה מדגיש שהזהירות מטומאה והחיוב לטהר — ענינם אחד:

את"ל שהאזהרה "ובנבלתם לא תגעו" היא מפני הכניסה למקדש והקרבת קר­בנות, הי' מקום לומר דהוי שני ענינים שונים^ל, כנ"ל, דמפני החיוב לעלות לרגל ולהקריב קרבנות ה"ה מוזהר שלא לטמא א"ע, אבל אין זה מכריחו לטהר עצמו אם כבר נטמא, דמאחר שהוא טמא י"ל דפקע ממנו חיוב העלי' לרגל והבאת קרבנות

(אלא שר"י מוסיף לחדש שמ"ובנבל­תם לא תגעו" ברגל ילפינן דין שני, ש­חייב אדם (לא רק להזהר מטומאה אלא גם) לטהר עצמו ברגל);

אבל לפרש"י שהחיוב הוא לא מפני הכניסה למקדש והבאת קרבנות אלא ש­מפני הרגל הוא מוזהר שלא לטמא א"ע^לא (וגם בזמן הזה^לב כנ"ל) — הרי מובן, שהאזהרה ב"לא תגעו" אינו רק ענין שלילי, אלא שהרגל מחייבו שיהי' במצב של טהרה ולכן גם באם נטמא — עליו לטהר עצמו.

ולכן מדייק רש"י "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל" — כי תוכן אזהרה זו "ובנבלתם לא תגעו — ברגל", הוא (גם) החיוב לטהר עצמו ברגל.

ה. אמנם עדיין צריך ביאור: מהו המקור וההכרח לפרש בפשש"מ שברגל מוזהרין ישראל על הטומאה מצד הרגל ולא מצד חיובי קרבנות שבו^לג?

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org