117

יפסיד הבנין", וא"כ צ"ע אמאי כתב ה­רמב"ם פרט זה בתקנת השבים (כשאין הגזילה קיימת) לאחרי כמה הלכות ולא כתבו לעיל, בהמשך לתקנת השבים שלא להפסיד הבנין^מה?

וע"פ הנ"ל יש לומר, שזהו לפי שפרטי תקנה זו (כפי שהאריך הרמב"ם) — (א) דאיירי רק כשאין הגזילה קיימת, (ב) שהגזלן רוצה לעשות תשובה, (ג) ועוד זאת — ש"בא מאליו והחזיר דמי הגזילה", (ד) שלא רק שאין מקבלים ממנו, "אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים" — שייכים לגדר הנ"ל באיסור גזילה, דהוי כאילו נוטל נשמתו, מצד גוף מעשה הלקיחה ב"חזקה", בע"כ של הבעלים.

ביאור הענין:

כוונת הרמב"ם בהמשך לשונו בהלכה זו — "כל הגוזל כו' כאילו נוטל נשמתו. . ואעפ"כ כו'" — יש לומר, שהיא [לא רק לבאר, דכיון שגזילה חמורה כשפ"ד הרי סד"א שתשובת הגזלן היא חמורה ביותר, ולכן קמ"ל ע"ד תקנת השבים שהקילו בה — אלא עוד יותר] לבאר עיקרה וגדרה של "תקנת השבים" (כד­לקמן סעיף ו).

דהנה לכאורה יש מקום לתמוה: בנו­גע לההיזק ממון שבמעשה הגזילה יש מקום לתקנה זו, שהרי ממון ניתן למחי­לה מצד הנגזל (וגם יש בכח ב"ד להפ­קיר ממון), אבל כיון שמעשה הגזילה נחשב כנטילת נשמה, איך תיקנו חכמים שיש לוותר על השבת הגזילה, כאשר מחילת ממון אין בכחה לבטל זה שמעשה הגזילה הוי כנטילת נשמה?

ותמיהה זו מרמז הרמב"ם במ"ש "כל הגוזל כו' כאילו נוטל נשמתו ממנו כו' ואעפ"כ כו'", כלומר, כיון שמעשה הגזי­לה נחשב כנטילת נשמה, לכן לכאורה חידוש גדול במה שתקנו חכמים ש"אין מקבלין ממנו".

ובהמשך לזה כותב הרמב"ם כמה פרטים בתקנה זו, כי רק בתנאים אלה יש מקום לתקנה זו, כיון שמעשה הגזילה הוא כנטילת נשמה כדלקמן.

ו. התנאי הראשון הוא, שתקנת ה­שבים נתקנה רק כשאין הגזילה קיימת, אבל אם הגזילה קיימת, מוכרח להשיב את הגזילה אשר גזל.

וטעם הדבר: השבת הגזילה עצמה בכוחה לתקן את העון מעיקרו, משא"כ כשמשלם דמים ולא השיב הגזילה, ה"ה מתקן רק הפסד הממון של הנגזל אבל לא את גוף העבירה [וע"ד שהוא בנוגע להלאו דגזילה, כמובן מדברי הרמב"ם בריש הל' גזילה בטעם שאין לוקין על לאו דלא תגזול, "שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר. . ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמי' וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו", דכאשר מחזיר גוף ה­גזילה מתקן הלאו (למפרע^מו), משא"כ

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org