217

כאן הי' צורך לבטל החלישות בענין זה שעל ידי (החילוקים ב)נדבת המשכן, ולזה היו צריכים להדגיש ההשתוות ב­מלאכת המשכן (שנעשית בנדבות בני ישראל).

ו. הביאור בזה בפנימיות הענינים:

הטעם לזה שהיו שני אופני נתינות לתרומת המשכן — התרומות ש"הושוו בהם עניים ועשירים", ונדבת המשכן ש"לא היתה יד כולם שוה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו" — כי זהו בהתאם לשני סוגי עבודות שבישראל^מד:

יש ענינים שבהם משתווים כל ישר­אל, ויש מה שכ"א מחולק מחבירו, ו­בכללות: מעשה המצות — ד"תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצות בבחי' מעשה"^מה, וכוונת המצות, אהבת ה' ויראתו כו', ד"כל חד וחד לפום שיעורא דילי'"^מו, "שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב"^מה.

אמנם תכלית הכוונה היא, להמשיך ענין האחדות גם ב"נדבת הלב" של בנ"י^מה, שיהי' נרגש, דלמרות החילוקים שישנם בזה בין אחד לחבירו, מ"מ כולם שווים לפניו ית'. וזה מרומז בזה שעשיית המשכן (עם הדברים שבאו בנדבת בני ישראל, "איש איש מה שנדבו לבו") — היתה באופן ד"לא נכר שוע לפני דל".

וזהו הטעם שענין זה מודגש דוקא ב­אמירת משה לבני ישראל, ולא בציווי השם למשה — כי כל ענין זה הוא להמ­שיך ענין האחדות בדרגא זו שבה רואים החילוקים שבבני ישראל, ואין מקום להדגיש זה בציווי השם למשה. ועוד, בציווי השם למשה — עדיין הוא למעלה מחילוקים שבבני ישראל;

כשמשה מוסר ציווי השם לבני ישר­אל, ה"ז "מגיע" להדרגא שבה קיימים החילוקים בין איש לחבירו, ומשה ממ­שיך בהם ענין האחדות^מז, "לא נכר שוע לפני דל".

(משיחות ש"פ ויק"פ וש"פ צו תשכ"ט, ש"פ ויקהל תשמ"ו)

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org