לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים א
175ב ר אַ ש י ת
. . . באיחור קבלתי מכתבו בצירוף עלי ההגהה של מאמרו כשהי' העולם מים במים וסוד השמיטין והיובלות.
ובמענה עליו — באתי עכ"פ בקיצור כפי רשיון הזמן, ובפרט שביאור הרצוי דורש אריכות גדולה, כיון שבכו"כ נקודות עיקריות נגע בהן במאמרו האמור.
א) בעניני בריאת העולם, ובמאמרי רז"ל הקשורים בזה וכאותן הנזכרים לעיל, כשהי' העולם מים במים, אשר רובם מבואר בעיקר בספרי קבלה, ישנם כמה טועים לאמר שהרשות לכאו"א לפרש הענינים ככל העולה על רוחו, כיון שאין הדבר נוגע להלכה למעשה בדיני שו"ע.
ואף שנכון הדבר בהנוגע לענינים שאין בהם אלא פי' פסוק ומרז"ל או דרש בהם, שאם רק הפירוש והדרש חדור יר"ש ופשיטא שאינו מנגד לאמונתנו, ידרש הדרש, ואין משיבין על הדרוש.
לא כן הוא בענינים שבמציאות, אפילו מציאות שבעבר שלכאורה אין בזה נפק"מ לדין. שהרי בודאי היתה באופן מסוים ולא באופן אחר. ובמקום ספק ומחלוקת — גם בזה כללים ישנם המבררים הספק וההלכה כמי, ומובאים בספרים הדנים ע"ד חלק זה שבתורה, והנקודה הכללית והתיכונית היא, אשר בנוגע לכל עניני קבלה, הלכה כדברי האריז"ל לגבי כל שקדמוהו. וכידוע אפילו למתחילים בלימוד ספרי הקבלה, והאריך בזה הרח"ו בהקדמתו לשער ההקדמות. ונתקבל כלל זה בכל חוגי בני ישראל הספרדים והאשכנזים, החסידים והעולמ'שע וכו'.
ב) בסיפורי התורה אשר היא היתה כלי אומנתו של הקב"ה בבריאת העולם וכמרז"ל ב"ר בתחלתו מביט בתורה ובורא את העולם, ובלשון הזהר (ח"ב קסא, א) אסתכל בה באורייתא וברא עלמא, שבזה נכלל כל סדר ההשתלשלות, כל העולמות מהעולם היותר עליון עד עולמנו עוה"ז הגשמי והחומרי, מסופר בהם לא רק ע"ד עוה"ז אלא גם על העולמות שלמעלה הימנו. והדברים אמורים בהנוגע לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ.
ולדוגמא תחלת התורה, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, מסופר בזה תחלת השתלשלות הספירות בעולם הכי עליון עולם האצילות, וכפירוש הזהר (ח"א ל, ב. לא, ב. ועוד), ופשיטא שמסופר בזה בריאת השמים והארץ הגשמים של העולם הזה, ומובן שאין בזה כל סתירה ולא חילוקי דיעות, כי מר אמר חדא ומר אמר חדא, ומשלימים אחד את השני.
מובן ג"כ שלמרות הנ"ל ישנם כמה כתובים ומאמרים בתורה שאין מדברים אלא ברוחניות העולמות, ולדוגמא תוארי השם, יד ה' עין ה'. וישנם176כמה כתובים ומאמרים בתורה שאינם מדברים אלא בגשמיות העולמות, על כל פנים רק בעולמות התחתונים. וכמו ענין העון והאיסור, כי רק בארץ ישנו ליצה"ר (שבת פט, א) ונפסק הלכה אין דבר טמא יורד מן השמים (סנה' נט, ב). — אף שמובן שגם לענינים האלו יש איזה שרש בעולמות שלמעלה מהם, ואין לך ענין למטה שאין לו מזל למעלה. ונתבאר דבר זה בפרדס להרמ"ק שער כה פ"א. בתורה אור לרבנו הזקן (בעל התניא) בראשית ד"ה להבין ענין הברכות ובהגהות הצ"צ שם ועוד. ואכ"מ.
ג) בענין השמיטין (ז' אלפי שני) והיובלות המובא בכמה מקומות בספרי קבלה — הנה כן הוא אשר מקודם היו בזה דיעות מחולקות, יש אומרים אשר עולמנו זה — היא שמיטה שני'. ולפני זה הי' ג"כ עולם מלא ושימש ג"כ ז' אלפי שנין. ואחרי עוה"ז יהיו עוד ה' שמיטות של ז' אלפי שני (ס' התמונה הקדמה לתמונה ג'. ועוד). וי"א אשר עולמנו הוא שמיטה החמישית (הרמ"ק בספרו שיעור קומה). אבל בא האריז"ל ופסק ההלכה, אשר קורין אנו לז' אלפים שנים אלו — בם אנו נמצאים — שמיטה שני' בערך עולם דספירות רוחניות שקדמו להם, אבל לא הי' לפני זה עולם גשמי, שמים וארץ גשמים וכו'. וכמו שביארו דבריו בכ"מ ומהם לקוטי תורה להאריז"ל פ' קדושים ושער מאמרי רשב"י (לז, א). והובאו דבריו ונתבארו ע"י רבנו הזקן בתורה אור שמות ד"ה ויאמר גו' מי שם פה. ובנו אדמו"ר האמצעי בס' תורת חיים ד"ה ויאמר גו' לא איש דברים. וכנ"ל זוהי הלכה פסוקה המקובלת על כל המקובלים, וכמו בשאר עניני קבלה.
במענה על שאלתו במה ששמע שהרה"צ מזדיטשוב חלק על שיטת חב"ד בנוגע לענין הזמן, ומבקש להורות באיזה ספר נמצא המחלוקת ותוכנה,
נמצא הענין בספרו ועשה טוב קרוב לתחלתו. וז"ל שם; ויש למי שראיתי (וכ"כ גם בסדור שער הק"ש רד"ה להבין פ"ר דק"ש. אף שא"י אם כוונתו להסידור) כתב בשם הר"ר מהרד"ב נבג"מ (כוונתו להה"מ ממעזריטש) תירץ לזאת הקושיא (למה לא נבה"ע מקודם), כי הזמן ג"כ נברא ומתחלה לא הי'*) זמן. ובאמת איני מאמין שיצא זה מן הקדוש כו' ומה יעשה הרב במד' ב"ר (הוא רפ"ג) שאמר מלמד שהי' סדר זמנים קודם, ובגמרא אמרו אלפיים שנה קדמה תורה לעולם כו' ומרמז לס' מו"נ (והוא בח"ב פ"ל).
— עיין בשומר אמונים ויכוח שני מי"ז עדכ"ז. —
והנה מלבד דעת הרמב"ם (שם) שהזמן נברא — כ"כ בפירוש כמה מגדולי ישראל וגאוניו: רס"ג (אמונות ודעות ס"א ד"ה והראי' הד'), רשב"א (שו"ת תי"ח), רמ"ע מפאנו (ע"מ מאכ"ח ח"א פט"ז), ספורנו בתחילת פי' עה"ת ועוד.
177ובעומק יותר י"ל; דהנה ב' ענינים בזמן; זמן המשוער ונמדד (ע"י תנועה איזה שתהי') ועצם המשך הזמן (והוא הנקרא בל' חוקרי ישראל במו"נ ח"ב פי"ג — שעור זמן, דמות זמן. או — בלשון ספר העקרים מ"ב פי"ח — זמן בלתי משוער). וגם עצם המשך הזמן נברא הוא (ודלא כדעת העקרים שם) עיין סהמ"צ לבעל הצ"צ מצות האמנת האלקות סי"א וכ"מ בס' עשרה מאמרות (שם).
ומרז"ל דב"ר הנ"ל שלא יהי' נוטה לדעת הקדמות כבר תירצו באופנים שונים: ראה עקרים שם, בחיי ר"פ בראשית ועוד.
וע"פ דא"ח יש הפרש בין זמן לסדר זמנים שנזכר בב"ר הנ"ל. וסדר זמנים הוא דק יותר מענין הזמן (היפך מפי' בעל העקרים) והוא שרש הזמן (וכ"מ בפרדס ש' ערה"כ ע' סדר זמנים; ובס' עבוה"ק ח"ד פ"ה) — וכמו שביאר בארוכה בס' המצות (שם) ובכ"מ . . .
— דרך אגב כמה אנשים מערבים שני הענינים שבזמן ועי"ז באים לכמה בלבולים וטעיות. ולדוגמא, בזמן האחרון, אלה שעסקו בשיטת היחס (11 1) לאיינשטיין, וזה אינו נוגע אלא בענין הראשון של הזמן, והם טעו כנ"ל ובמילא באו למסקנות מוזרות במאד ואכ"מ. —
מלבד מחלוקת הנ"ל, חלק הרה"צ מזדיטשוב בכלל על שיטת המתעסקים בתורת חקר אלוקה וכמו בתורת היחוד, סדר ההשתלשלות וכיו"ב ולפ"ד די באמונה — וכמובא בס' הנ"ל . . .
. . . בשאלתו מה יענה כשאומרים לו, שהמדע כביכול, יש לו הוכחות שהעולם קיים יותר מה'תשט"ו שנה*), ואם יש לתרץ זה במארז"ל הידוע שהקב"ה בונה עולמות ומחריבם — פירוש מארז"ל זה אינו כן, כי הכוונה לעולמות רוחניים, וכמ"ש רבינו הזקן — מכתבי אריז"ל — בתורה אור פ' שמות (דף נ"א ע"ד). ומה שאומרים שהמדע יש לו הוכחות על הנ"ל, הנה זהו שקר מוחלט, אין למדע כל הוכחה בזה, כי אם השערה בנוי' על יסודות רעועים. וקשה לבאר זה במכתב באריכות הדרושה, והנקודה בזה היא, שהנמצא בספרי לימוד המדע ע"ד הנ"ל ע"ד קיום העולם כמה אלפים מיליונים שנה וכו' מבססים הם השערה זו כדלהלן:
כיון ש(בתנאים הקיימים היום, חום, לחץ האויר, תנועות הרוחות, כמות החמרים השונים הנמצאים על פני האדמה וכו' וכו' הנה) דרוש לכל מאה אמה גובה דהחול המתקבץ על שפת הנהר מספר מסוים של שנים, וכיון שנמצאים הרים מחול זה עצמו, שהם בגובה כמה מילים, הנה (את"ל שגם הם נקבצו מגרגירי חול, ועל ידי נהר כגון זה, והתנאים הנ"ל לא נשתנו178במשך כל האלפי שנים, הרי) צריך לזה כך וכך שנים, וחשבון זה מגיע הרבה יותר מן ה'תשט"ו.
אבל כששואלים אצלם, מאין נתהוו גרגירי החול, אין בידם לענות — וכששואלים אצלם — כמו שנתהוו גרגירי חול במישור הרי אפשר לומר שנתהוו ההרים בבת אחת, ג"כ אין בידם לענות על זה, וכששואלים אצלם מניין להם שלפני חמשה אלפים שנה היו כל התנאים, דהמים והרוחות והנהר וכו' ממש כמו שהם עכשיו, הרי גם על זה אין בפיהם מענה, וכששואלים אותם נוסף על זה, את"ל שהוכחה שלהם מדעית, הרי איך אפשר שתוצאות החקירה דמשך קיום העולם ע"פ המדע דתכונה, ע"פ המדע של חקר עתיקות (ארכעלאגיע), ע"פ המדע דחקר מבנה כדור הארץ (געאלאגיע), וע"פ המדע דראדיא — סותרות אחת לרעותה ומן הקצה אל הקצה, היינו — ולדוגמא — מסקנה אחת שאי אפשר להיות יותר מחצי בליון שנה, ומסקנה שני' שאי אפשר — פחות משני בליון שנה, וכיו"ב.
והרי סתירות אלו — הוכחה ברורה הן שאין כל חקירות אלו אלא השערות בנויות באויר. ואכמ"ל.
. . . ומה שהעיר ממש"כ בקונטרס פורים* פי"ב שהעולמות הם בלי מספר, ומקשה איך יתהווה מריבוי בעלי גבול בלתי בעל גבול, שזה א"א, וכמוש"כ במצות האמנת אלקות פי"א, — שהעולמות הם בלי מספר גילו לנו חז"ל כמבואר בקונטרס מהזהר, ועייג"כ תניא פרק מ"ו, ולא יקשה כנ"ל, כי זהו מצד כח הא"ס שבהם שאין אצלו נמנעות, ויוכל להיות שני הפכים ביחד, וראה לקו"ת בלק ד"ה מי מנה פ"ג. וד"ה סמכוני הנדפס בס' דרך אמונה פ"ב.
א
על מה ששאל מכבר בענין השאלה איך שייך ענין עולמות בלי מספר, ועניתי שזה מצד כח הא"ס שבהם שאין בהם נמנעות, ומקשה א"כ נפלה הראי' שהזמן נברא, שבדרך מצותיך מוכיח זה דאין שייך שמחלקים גבוליים רבים יתהווה בלי גבול, ותמה שגם בזמן י"ל שנעשה זה מצד כח הא"ס שבו, ומנלן שהזמן נברא.
התירוץ הכללי בזה ובכגון זה הוא; — דאמת אפשר הי' לומר בכל דבר ודבר, שנתגלה בו כח הא"ס שהוא נמנע הנמנעות, וא"כ אינו נופל הדבר תחת איזה חוק והוכחת השכל, אבל אמרה תורה שהעולם נברא באופן שיתאים לחוק השכל, וכמוכח מזה שכל דיני התורה מכריחים באמיתיות והוכחות השכל.
*) ה'תש"י. נופס בסה"מ תש"י. המו"ל.179ויוצא מהכלל הם רק ענינים אלו שבפירוש נאמר בהם שאינם תחת חוקי השכל.
ולכן בעולמות שנאמר בהם בכמה מקומות בדברי חז"ל שהם אין מספר, על כרחך צריך אתה לומר שזהו מכח הא"ס שבהם, משא"כ בשאר הענינים שלא נתפרש זה, ובפרט שבאים להוכיח ע"פ השכל שהזמן נברא, הרי רשאין אנו לקבל הוכחת השכל, דממה נפשך, אם מצד האמונה — אין צריך להוכחה שהזמן נברא, ואם רצונו להוכיח זה ע"פ שכל, הרי מביאים לו ראי' שגם השכל אומר זה, ויש להאריך בזה, אבל בודאי יספיק לו גם הקיצור.
. . . מה שהעיר בהמשך מים רבים תרל"ו: א) בפל"ג דמחלק בין ראשית ההתהוות וחידוש הישנות, וראייתו מהמד"ר (ב"ר פפ"ח, ד) ; מאז ועד עתה מהו עושה כו'. ומקשה, דע"כ צ"ל דאין הדברים כפשוטן שהקב"ה הי' עסוק בענין הבריאה ששה ימים כו' אבל קושיתו אינה מחלשת הראי', דהראי'*) היא דאיך שנפרש הדברים בב"ר הנה מוכרח שם דיש חילוק בין הבריאה בוימ"ב והבריאה אח"כ ופי' המד"ר בקצרה י"ל השאלה היא: (אור) הקדוש (וסוכ"ע) ברוך הוא (ונמשך ונתגלה באופן דממכ"ע היינו במקום וזמן, בזה) ברא עולמו לכמה ימים (נמשך גילוי זה) א"ל ששת ימים, מאז וע"ע מה הוא עושה (ובמה נראה גילוי אור זה), היסוד לפי השם קוב"ה יעויין לקו"ת תזריע כב, ג. ובכ"מ.
ב) רפל"ד שמביא משל ע"ז שמכח הא"ס נתהווה גבול ממעין הנובע בלי הפסק ומ"מ ממלאים ממנו בכלים מדודים. ומקשה דאין הנמשל דהשפע משנה את המושפע, דומה להמשל שאין הכלי משתנה מהמים הנשאבים בו, ומתאים יותר המשל השני דנביעת החכמה מחכם גדול לתלמיד קטן. והנה כדוגמת משל ראשון, אבל בנהר, מובא בכ"מ בדא"ח (ראה באוה"ז וישלח) בביאור קצת יותר ונתוסף שם, שמצד מרוצת המים שאינה פוסקת היו שוטפים את הכלים, ונתבאר בדא"ח (הוי' יחתו ר"ה התש"ו) שהוא באחת מג' אופנים שונים: א) שישברו הכלים לגמרי. ב) שעכ"פ יבטלו מתורת כלי שענינו לקבל וכאן לא יתעכבו המים בתוכו, מפני מרוצתם, ויצאו חזרה. ג) גם, מלכתחילה לא יכנסו בהכלי, מפני הא"ס שבקילוח. הרי שגם במשל זה נשתנה המקבל, אלא שבמעין שהנביעה היא טפין טפין, במילא אין אף אחד מג' אופנים הנ"ל. ויש להוסיף ביאור קצת, בהקדם הקושיא למה נצרכו שני משלים, ומה מוסיף אחד על השני כי בודאי לא דבר ריק הוא.
והענין בקיצור נמרץ: דבהשקפה ראשונה, הנה ענין בלי גבול (או למעלה מזה ענין א"ס) צ"ל א"ס כיון שהמקור אינו מוגבל, הן בעצם ענין ההשפעה הן הדבר שמשפיע. ובאמת אינו כן בשנים. וע"ז הביא ב' המשלים.: המשל דמעין, דהנביעה היא בלא הפסק, אבל הדבר שמשפיע מוגבל טפין. והמשל דחכם, דהנביעה בגלוי נפסקה, אבל השכל שמשפיע הוא א"ס עתה180בערך המקבל, דהרי עד ארבעין שנין לא קאים אינש אדעתי' דרבי', ורק אחרי מ' שנה, וגדל בנתיים, מבין עומק החכמה שהי' בזה שהשפיע לו לפני ארבעין שנין.
ובנמשל יש לומר בדרך פרט שזהו החילוק בין צבא השמים הקיימים באיש ואין להם תולדות, ההשפעה נפסקה, אבל החיות שנשפעה הוא א"ס (כמשנ"ת בפל"ג). ובין צבא הארץ שאין קיימים באיש אבל יש להם תולדות — החיות שנשפע גבולי, אבל אין ההשפעה נפסקת. ויש להאריך בכ"ז, אבל די בהנ"ל לחכימא, ועיין ספר החקירה להצ"צ ח"א בתחילתו.
. . . בענין החשך יש ב' דעות, הא' דחשך הוא רק העדר האור, הב' דחשך היא בריאה בפ"ע, והאמת הוא כהדעה הב'. ובעומק הענין הדעה הב' אינה דעה החולקת על הדעה הא', אלא מוספת עלי' (ד"ה ויקח ה"א משנת תרצ"ה — בקצור לשון קצת. ועיי"ש הביאור בסדר ההשתלשלות ובעבודה. וראה ג"כ שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ז). הסוברים כדעה הב'; שמו"ר פט"ו כב. לקח טוב בראשית בתחלתו. חזקוני בראשית א, ב. חדא"ג מהרש"א תמיד לב, א. וראה ג"כ ירושלמי ברכות פ"ח ה"ו. הסוברים כדעה הא'; רס"ג בס' האמונות ודעות מ"א. מו"נ ח"ג פ"י והביאו הרמב"ן (שמות ד, יא). ועייג"כ זח"א רסג, א.
. במרז"ל ברש"י בראשית (א, יא־יב) בענין החטא של הארץ ונתקללה ע"ז, ושואל מהו חטא וענשו בצומח וכו' הנה יעוין במס' ע"ז תוס' ד"ה עד, דף יז סוף ע"א, ותוס' ד"ה אמר, חולין ז, ע"א. ועד"ז הוא בחדא"ג מהרש"א חולין ס ע"א עה"כ נשאו דשאים ק"ו בעצמם — שהשר ומזל שלהם אמר כן. ועיי"ש ג"כ ענין הק"ו.
. . . הכתוב בשער היחוד והאמונה פ"ז דהשמש „כמו קס"ז פעמים כגודל כדור הארץ" הוא ע"פ פסק הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ג ה"ח (ודייק יותר בהקדמה לפרוש המשניות „קס"ו וג' שמיני פעם").
כנראה הקשו לכת"ר ממה שכאילו התוכנים דעתה חקרו ומצאו אחרת — 54 מליון פעמים ויותר. וכמו בשאר הקושיות „המדעיות" מסוג זה — המקשן ע"ה גם במדע!
181הנא' בתכונה 54 מליון ויותר הוא בנוגע לכמות (0ץ) וברמב"ם המדובר ע"ד הקוטר (א. והנה ערך הקוטרין הנ"ל המובא בס' התכונה דעתה הוא — כמו 110 (ולא ק"ע) — אלא שמדידת קוטר השמש זו מביאה בחשבון שכבות מסויימות של השמש ולא כולן — כי שכבות החצוניות ביותר — (לפי דעת התוכנים דעתה) משתנות (בתנועת כווץ והתפשטות) מזמן לזמן במדה גדולה, לא כולן נראות לעין (כ"א רק „רואים" השפעתן) וכו' וכו' — ולכן גם קשה למודדן. כן אין מביאים בחשבון את , אבל (לפעמים עכ"פ) ראו ומדדו שהתפשטו הנ"ל עד כדי כך שהי' אז קוטר השמש יותר מן ק"ע פעמים מקוטר הארץ ונתכווץ אח"כ וכו' ואכ"מ.
במענה למכתבה מז"ך תשרי בו כותבת, אשר שמעה ממי שהוא בהחלט, כאילו — כנראה ממכתבה — שזוהי החלטת המדע אשר ברור שהארץ סובבת את השמש וכו', ודלא כשיטה ההפכית, שכאילו הופרכה על ידי כמה הוכחות, ושואלת בירור בזה.
וכיון שכנראה מהאמור, רוצה לדעת לכל לראש מהי דעת אנשי מדע — הנה בעשיריות השנים האחרונות, החליטו כל אנשי המדע העוסקים בשטח זה, אשר אין כל החלטה בדבר, מי מהשמש והארץ עומד במקומו והשני מקיפו. ולא עוד, אלא שהחליטו על יסוד כמה שיקולים מדעים, שלעולם לא יוכל המדע להביא ראי' והוכחה בזה. וע"פ המדע כל איש ביכולתו לאחוז שיטה שירצה, או שהארץ עומדת והשמש סובבת אותה או להיפך, או ששניהם סובבים אחד את השני. וכידוע כל זה לאלו המתעסקים בהתפתחות המדעים בתקופתנו, מיוחסת על שיטת היחסיות.
וכאמור זוהי החלטה הכי האחרונה והכי מוחלטה של כל אנשי מדע בדורנו זה.
ועל פי זה מובן שכל המקראות המדברים אודות הליכות השמש מסביב לארץ וכו' — יש ללמדם כפשוטו, ואין על זה כל קושיא.
. . . אחת מהיסודות בשיטת היחסיות שנתקבלה על דעת כל המדענים בעשיריות השנים האחרונות היא;
שבנוגע ל"סיסטמה" של שני גרמים הנמצאים בתנועה יחסית אחד לשני, אי אפשר לקבוע מי במצב של מנוחה, ומי המתנענע, ולא מפני החסרון בידיעתנו עתה, כי אם מפני „טבע" הענינים, ז. א. שבנוגע לשאלה האמורה וכיו"ב, אין למדע כל עמדה, ואדרבה — שולל הוא מענה ברור בהאמור.182ועוד יותר — באם תמצאנה קושיות על סברא אחת, יש דוגמתן גם בנוגע לסברא השניה, וכמבואר בשיטת היחסיות בארוכה.
מהאמור מובן — שבאם יבוא מי שהוא ויאמר שמאיזה טעם שיהיה בוחר לקבע שגרם פלוני עומד והשני סובב סביבו, אי אפשר מנקודת המדע — שתמצא על זה איזה סתירה.
דרך אגב — גם לפני קום שיטה האמורה לא היתה שלילה מוחלטת של שיטת פטולמיס (שהארץ לעולם עומדת והשמש סובב סביבה), כי אם הצהרה ומסקנא שמספר הקושיות על שיטה זו גדול יותר מאשר על השיטה שעל שם קופרניק אבל גם על שיטת קופרניק הקשו כמה „קושיות" ואי הבנות. ואכמ"ל.
. . כמובן אין הזמן עתה גרמא למכתבים — אלא שגודל ערך עניני חנוך ולימוד (על טהרת הקודש) מכריע.
. . . ראה ירושלמי ריש ברכות . . (וכ"ה גם בב"ר פי"ב, יג) אשר תולדות השמים „בכל שעה ושעה הן נראין כשעת יציקתן". ומוסיף ע"ז ר' עזרי' אשר „יום נכנס ויום יוצא שבת נכנס ושבת יוצא . . בהבראם ביום עשות ה"א ארץ ושמים" — היינו שגם אופן הילוך תולדות השמים, אשר בזה תלוי המשך היום והשבוע וכו', לא נשתנה ונחלש כלל והוא כמו בהבראם וביום עשות אותם ה"א — (ולחנם נדחקו המפרשים בכוונת דברי ר' עזרי').
והנה בבראשית רבה פ"י, ד דרש ר' אפס דהמזלות היו „מהלכין דרך קצרה ובמהירות משחטא (אדם הראשון) סיבבן דרך ארוכה ובמתינות" —
וע"כ צ"ל דמדרשות חלוקות הן.
ובפדר"א פ"ז, ברכות (נט, ב. עיי"ש בפרש"י), תוד"ה לתקופות (ר"ה ח, א), רמב"ם הל' קדה"ח פ"ט ה"ג. ובכמה ראשונים מוכח דלא נשתנה הילוך החמה והלבנה — וכשיטת הירושלמי, ודלא כהמדרש ב"ר.
(ולהעיר מיערות דבש ח"א ד"א ודרוש טו. ואין משיבין על הדרוש) — ואכ"מ.
. . . ואגב דאתי' לידי ס' מקראי קודש ראיתי להעיר בדבר תמוה שראיתי בפרקים הנ"ל. והוא;
בפי"א שהאריך במסקנא שביום ד' נתלו המאורות ועמדו על פתח הרקיע (כמו הדשאים) ורק בבריאת האדם ביום הששי התחילו לשמש ולהתנענע ולסובב, ולכן אז נקבע לר"ח תשרי ולא ביום ד'.
183והנה אחרי בקשת סליחה וכו' זהו תמוה ביותר א) לית דין צריך בושש דברכת החמה דרואה המה בתקופתה ולבנה בגבורתה הוא ביום ד' ולא ביום וא"ו (ברכות נט, ב). ומדר' יהושע נדע גם לר"א דאמר בתשרי נברא העולם. ב) כיון שנבראו המאורות ביום א' — וכמ"ש גם בס' מק"ק — והתחילו לסובב ולהאיר על הארץ — לפי דעתו — רק ביום וא"ו, א"כ למה קטרגה הלבנה ביום ד' כשנתלו בשמים. ממנ"פ; או שהי' לה לקטרג תיכף לבריאתם או כשהתחילו לשמש ולהאיר. (ואין לתרץ שמתחילה אמרה שלא יתלו ברקיע אחד — חגיגה יב, ב — דאם באופן זה לא איכפת לה, א"כ למה נזקקו למיעוט הירח). ג) בת"י (בראשית א, טז) דהיו השמש והירח שוין בכבודם כא' שעה חסר תרע"ב חלקים (דיוק משך זה דוקא נתבאר בס' עשרה מאמרות מאמר אכ"ח ח"א סי"ד. ודלא כהגהת הרד"ל). וגם בזה הקושיא כנ"ל, דממנ"פ; אית לי' לחשוב או משעה שנבראו או משעה שהתחילו להאיר, אבל לא מעת שנתלו ברקיע. ד) איתא בברייתא דשמואל רפ"ו חכמי מצרים אמרו תחלת בריאת המאורות חמה נברא בארי' בטו' חלקים לבנה בסרטן בטו' חלקים כו' נמצא חדשה של לבנה (עד המולד, שאז הירח והשמש במקום אחד במזלות) כו' שני ימים ורביע (שבמשך זה הולכת הלבנה ל' מעלות שמסרטן עד ארי'. עיין קדה"ח להרמב"ם פי"ד) משמע להדיא שתיכף לבריאת המאורות התחילו לסובב בפו"מ (משא"כ בתוד"ה לתקופות — ר"ה ח, א — דאינו אלא לחושבנא, אבל אינו מוכרח לומר שהי' הסיבוב בפו"מ. וכמו מולד בהר"ד שהוא מולד תוהו ולא שהי' בפו"מ).
ואף דלדעת חכמי מצרים הנ"ל דבטו' באב נבראו המאורות לא מצאתי לע"ע חבר במקום אחר בדרז"ל. אבל למה לן לאפושי פלוגתא ולומר דגם בהא אם סיבבו המזלות תיכף לבריאתם פליגי.
סוף דבר דעת בעה"מ לא זכיתי להבין. ומשזכינו לכתהאריז"ל נתבאר בע"ח ש' מיעוט הירח פ"ב וז"ל: ואז — ביום ד' — נגדלה כל ג' בחי' . . עד שתחי' בחי' פרצוף גמור, וכאשר הירח קטרגה אז נתמעטה וענין מיעוט הירח הי' ביום ד' אח"כ ביום וא"ו חזרה להתגדל בבחי' הג' הנ"ל היותה פרצוף שלם (עד שחטא אדה"ר). — ומן הסוד נדע ע"ד הפשט כי מתאימות המה —. ענין מיעוט הירח ע"פ דא"ח עיין אור התורה — להצ"צ — פ' בראשית וש"נ.
. . . הגיעני ספרו . . ות"ח על שכבדני בתשורתו זה חבורו. ושמחתי לראות שקו"ט בענינים הנוגעים בתכונה אשר בדברי חז"ל בחשבון השנים וכו' אשר מעטו מאד העוסקים במקצוע זה שבתורתנו, והיודעים בזה מעוטים עוד יותר, למרות מרז"ל (שבת ע"ה ע"א) שמצוה על „אדם" (ולא קאמר „בית דין". וראה סמ"ג מ"ע מ"ז. סהמ"צ להרמב"ם שרש ב') לחשב תקופות184ומזלות והיודע ואינו חושב אסור לספר הימנו ועליו נאמר ואת פועל ד' לא יביטו וגו'.
. . והנני להעיר בזה בשנים־שלשה מקומות בספרו, בעברי לפום ריהטא, וע"פ מרז"ל (ב"מ פ"ד ע"א) הוי מקשי לי כו' וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך. רק במקום שצ"ע לפענ"ד. ובחרתי בענין היותר מפתיע שבספר והוא קונטרס אור ז' הימים לאביו שליט"א.
א) . . משווה ג' הדיעות באור החמה לעת"ל ז', מ"ט, שמ"ג, ע"פּ מרז"ל (בב"ר י',ד) דעד שלא חטא אדה"ר היתה החמה מהלכת בדרך קצרה, אשר י"ל דגלגל החמה הי' קרוב ז"פ יותר להארץ, ואז הרי רוחב הנראה של החמה גדול ז"פ, שטח הנראה שלה גדול מ"ט פעמים, והשפעות מכל כדור החמה שמ"ג פעמים.
והנה אף שצדק לענין ז', מ"ט, מ"ש לענין שמ"ג אינו מובן, כי כיון שגודל השמש בפועל לא נשתנה, ורק שהמרחק בין השמש והירח נתקצר פי שבע, הרי כל ההשפעות המתפשטות בשטח הארץ המקבלת מתחזקת פי מ"ט.
דוגמא לדבר. כח המושך התלוי בכמות המושך והנמשך, ובכ"ז אם יתקרבו פי שבע (אבל כמותם לא ישתנה) יגדל כח המושך פי מ"ט ולא שמ"ג, כידוע, וכמש"ש גם בספרו . . .
ואם רצוננו להשוות ג' הדעות על דרך הנ"ל, אפשר רק ע"י שנאמר שנשתנה השמש בפועל, ובאופן שקוטרה גדל ז' פעמים, שאז השטח שלה גדל מ"ט פעמים, וכמותה וכל ההשפעות התלויות בכמות השמש גדולות פי שמ"ג.
ואף שלכאורה גודל האור תלוי רק בשטח דבר המאיר ולא בעוביו וכמותו, הרי מצינו גם באו"א, וכמו בגחלת של מתכות המאירה ע"י שמחממין אותה. והחום תלוי בכמות ולא בשטח, כמזבן. ובפרט שבנוגע לאור השמש אין אתנו יודע לע"ע אופן הארתה (עיין שבת ל"ט, עא, ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ד, רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"ג ועוד).
ב) . . בפי' מרז"ל „בקצרה ובמהירות", לפי"ד בעלי חכמת התכונה, שעליהם מייסד דבריו בסעיף זה, הנה אם הי' מרחק השמש מתקצר פי ז', הי' זמן הסיבוב מתקצר שמונה עשר וחצי פעמים לערך (ולא מ"ט פעמים כמ"ש בפנים, כי זמן הסיבוב תלוי לא רק בכח המושך), כי ערך מרובע זמן הסיבוב למעוקב המרחק אינו משתנה, (הס' מהלך הכוכבים וכיו"ב שמביא בספרו לא ראיתי, אבל בטח גם הוא מביא זה). ופשיטא אשר הוצרך המד"ר להודיענו עד"ז, כי לאו כו"ע ידעו עד"ז (להעיר מרמב"ם הל' שבועות ספ"ה) ובפרט שלא נתגלה החוק אלא זה כשלש מאות שנה.
ולהעיר בסעיף זה, תחלת דבריו והראיות שמביא משמע שר"ל185שהמהירות גדלה פי שמ"ג. ומלבד זה נתקצרה הדרך ז"פ. והצעת כל הקונטרס היא שסך הכל נתקצר זמן הסיבוב פי שמ"ג.
ג) . . מיישב ע"פ שיטתו, מ"ש בברייתא דשמואל רפ"ו וז"ל; חמה נברא בארי' בט"ו חלקים (מעלות) לבנה בסרטן בט"ו חלקים כו'. ומפרש שס"ל להברייתא דהמולד הי'*) ד"כ ת"ח ותנועת המאורות התחילה דט"ו, ובמשך הזמן שבינתיים הלכו המאורות מהלך שהולכים עתה במשך ע"ז ימים (לערך). ומהם הי' ז' ימים של נזיפה ועמידה נשארו ע' יום. ושפיר קאתי אשר אם היתה החמה בעת ד"כ ת"ח במאזנים כ"ג חלקים, הרי בעת דט"ו מקומה בארי' ט"ו חלקים, ומה שאינו מובן; א) הנזיפה היתה לאחר קטרוג הירח שהי' ברגע ד"כ ת"ח, עפימ"ש בתיב"ע, היינו לאחר שכבר הלכו מהלך ע"ז ימים. ב) אם בעת דט"ו היתה חמה ט"ו בארי' ולבנה ט"ו בסרטן הרי כשהלכו כל אחד מהם מהלך שהולכים עתה במשך ע' יום, הרי עפ"י מהלך השמש והירח, המבואר בברייתא שם ספ"ה, הי' השמש רחוק מן הירח מאה ושלש מעלות לערך, ואין כל מקום למולד. עוד יש כמה הערות בקונטרס זה, ואכמ"ל.
מה שיש לומר בפשטות לתרץ מאמר עקילס לאדריינוס (שמ"ר ל, יב) במעלת ישראל, שהקטן שבהם יודע כמה יש משנברא העולם, אף שישנם חילוקי דעות במנין השנים מברה"ע, וכמו שהקשה בספרו, הוא, כי אצל אוה"ע אינם יודעים כלל בזה או שיש בידם רק השערות, וגם בהשערותיהם מחולקים הם מן הקצה עד הקצה (וכן הוא עד היום הזה), משא"כ בבנ"י שגם הקטן יש לו ידיעה — ולא השערה בעלמא — בזה, והספק בשתים־שלש שנה במה נחשב הוא נגד אי־הידיעה של אוה"ע.
או אפ"ל, דהנה ד' עקרים לחשבון המולדות והשנים, וכמ"ש גם בספרו, ועפמ"ש לקמן י"ל שיש עוד חמישי, והם על הסדר, ד"כ ת"ח, בהר"ד, וי"ד, גכ"ב, תתעו. וי"ל בדברי הראשונים (ואין אנו אחראין להשוות כל דברי האחרונים לדעת אחת) טעם מחלקותם בזמן העיקר, כי אפשר להתחיל החשבון בד' אופנים, מר"ה שבו נברא אדה"ר, שנה שלפני זה כי בה נבה"ע, שנה שלאחר בריאת האדם כי היא היתה במנינו שנה שלימה (משא"כ שנת בריאתו שחסרו במנינו כמה שעות, וראה ג"כ פי' לרמב"ם הלכות קדה"ח פ"ו ה"ח). ובהתאם להמחלוקת אם שמשו המזלות בשנת המבול (ב"ר כ"ה ב') יהי' חילוק בכהנ"ל בשנה אחת. וכמ"ש עד"ז בכמה מס' העיבור, וראה באחרונים חו"מ סי' ס"ז, סוף הפי' לברייתא דשמואל למהרא"ל ליפקין ועוד.
ועפ"ז הנה כל פלוגתא זו היא בנוגע לחשבון השנים המולדות וכיו"ב, אבל במספר רגעי הזמן שעברו מרגע בריאת העולם, דעת כולם שוות. וזהו מ"ש עקילס שהקטן בהם יודע כמה יש משנבה"ע.
ומה שכתבתי לעיל שי"ל שיש עוד עיקר חמישי, הוא לפרש דברי הברייתא דשמואל, ועפימ"ש בתוד"ה לתקופות (ר"ה ח' ע"א) שהעיקר וי"ד הוא ע"פ מרז"ל (סנהדרין ל"ח, ב') בתשיעית נצטווה ובעשירית חטא. והנה186י"א אשר בחצי היום חטא. (עיין סה"ד בתחלתו ע"פ ב"ר ספי"ח) וא"כ נצטווה בתחלת שעה ששית ונמצא העיקר הוא יום ו' י"א שעות.
ועפי"ז מובן בפשיטות מ"ש בברייתא דשמואל רפ"ו הנ"ל, שחמה היתה בעת הבריאה בט"ו בארי' ולבנה בט"ו בסרטן, ומסיים שם, נמצא חדשה של לבנה של תחילת בריית המאורות ב' ימים ורביע ומהלכה של חמה ב' חלקים ורביע, היינו שצ"ל עד המולד ב' ימים ואחד עשר שעות, וס"ל להברייתא שהתנועה התחילה בתחילת ליל ד', וא"כ הי' המולד ו' י"א, והוא חבר למרז"ל הנ"ל. ומובן ג"כ בפשיטות מה שמסיים בברייתא נמצא חדשה וכו' שהוא המולד הראשון בפועל, משא"כ למ"ש בקונטרס צ"ע מה מודיענו בזה שנמצא חדשה כו', כיון שהמודד שלוקחים לעיקר הוא לא מולד זה כא כ־ג מולדות אחריו, והסיבוב בפועל ג"כ לא הי' ב' ימים כו', כ"א שמ"ג פעמים יותר מהיר, וק"ל.
בפידר"א פי"א הגירסא בשמינית נצטווה, וא"כ עפהנ"ל הוי עיקר ששי, וי"ג, אבל לא מצאתי, לע"ע, עיקר זה בשום מקום. משא"כ עיקר וי"א מתאים לפשטות פי' הברייתא דשמואל. את"ל ע"ד פי' היערות דבש (ח"א ד"א) שמ"ש בברייתא בט"ו באב נבראו המאורות, הכוונה למקומם שהוא במזל של ט"ו באב היינו ט"ו בארי', ובא לפרש תחלת דבריו בברייתא, חמה נברא בארי' בט"ו חלקים, וכמ"ש בקונטרסו.
(איברא דצ"ע לדידי', דלאיזה צורך הוא פירוש זה, ואדרבה בהפירוש יש לטעות שהכוונה, כפשוטו, על הזמן, משא"כ בתחילת הדיבור שברור מילולו „במקום") בריית המאורות).
ובודאי לא נעלם ממנו אשר ביע"ד שם כתב, אשר המולד הי' ביום ו' כ"א שעות, ולא מצאתי לו חבר. (ובדרוש ט"ו אחז בעיקר וי"ד).
ד) . . רוצה לתרץ דברי אדמו"ר הזקן בשלחנו (הל' שמירת גוף ונפש סו"ס זיין) בענין משקין מזוגין, שכוונתו מזוגין לשתי' ולא כפי' הרגיל מזוגין במים, ומלבד שאז צ"ע הטעם ד"אצ"ל מים עצמן" וגם מהו הדיוק „עצמן". הנה רבינו הזקן בירר דעתו בפירוש, כי ז"ל שם; לא ישתה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה „אחר שנמזג במים" והוא שלנו כו'.
דרך אגב, התיבות „ואצ"ל מים עצמן כו'" הם מוקפות בחצע"ג, וידוע אשר כל ספק העמיד בחצע"ג ודעתו הי' לחזור ולשנות פרק זה ולראות אם „צדקו דבריו" (שארית יהודה לאו"ח סימן שס"ג, הובא בשער הכולל פ"א ס"ב).
בבטחוני שלא יקפיד על הערותי, ואת והב בסופה.
. . ענין והי' אור הלבנה כאור החמה ואוה"ח וגו' ע"פ תורת החסידות, וב' הפי': א) שאז תהי' אור הלבנה כאוה"ח (לע"ל); ב) שאז יהי' רק אוה"ה שבעתיים כו' (לימוה"מ וכפי' הש"ס). גם ב' הפי' ב"שבעת הימים" אם מדבר בימים דעתה, או ז' ימי בראשית, נתבארו בלקו"ת פ' צו ד"ה והי' אור הלבנה,187ובדרוש ד"ה אם בחקותי, אשר בהמשך יו"ט של ר"ה תרס"ו.
ואולי גם עפי"ז יש להשוות ג' הדעות בשבעתיים (ז, מ"ט, שמ"ג) . . .
(ממכתב יום ו' כ"ב סיון ה'תש"ו)
. . . במענה על שאלתו אודות ברכת החמה, הנה בדעתי וכדעת רוב המכריע של האחרונים לברכה בעזה"י, ובנוסח — עושה מעשה בראשית (ולא עשה בראשית כיון שכן הוא דעת רבינו הזקן בענין ברכת הרעמים וכמש"כ בברכת הנהנין).
(ממכתב י"א לחודש הגאולה תשי"נ)
. . . איך האָב געהערט פון כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א, אַז דער אַלטער רבי האָט אַמאָל געזאָגט; תורה איז ג־טליך און רוחניות און די ערשטע מצוה צו געשריבן ווערן אין דער תורה איז מצות פרי' ורבי'? נאָר וואָס דען! די תורה איז דרכי' — און דער סדר אין איר — דרכי נועם, די מצוה ראשונה איז; אַ איד דאַרף וועלן עס זאָל זיין נאָך אַ איד, עכ"ל.
. . . בדעת הירושלמי ותוס' חד מקמאי דלכו"ע יוצא בב' זכרים, — עפי"ז מיושב בפשיטות דברי הזהר ח"ג קמח, א.
. . . מש"כ בפי' שם הוי'; ג' ענינים מובאים בזה;א מהוה (זמן ומקום). 2) הי' הוה ויהי' ביחד (למעלה מזמן ומקום). [ששניהם בזח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. בשער היוה"א — לאדה"ז — פדו"ז. ובכ"מ]. 3) אין לו ביאור כלל (פרדס שי"ט פ"א). ובכלל, הוא; ממכ"ע, סוכ"ע ולמע' מממלא וסוכ"ע. כלי, אור ועצמות. וע"פ מש"כ בגנת אגוז — ונת' בשל"ה בתחלתו, בד"ה כל השונה וד"ה אין עומדים דהמשך תרס"ו. במאמרי פסח ושבועות תרס"ח ועוד. — מובן דנמצא קיים — הוא הוי' שלא נקרא וגם לא נכתב, ודלא כהגר"א . . .
188. . . וכיון ששמעתי . . . אשר המדובר בת"ת דרבים ועוד אשר זמנו — ליל ש"ק הבע"ל,
הרי ע"פ ההוראה בשו"ע נזקקתי לענות בהקדם הנלפע"ד בזה, עכ"פ בקיצור כרשיון הזמן.
והוא במה דשאילנא קדמיכון בזח"א (נג, ב) ; ויגרש את האדם אר"א לא ידענא מאן עביד תרוכין למאן כו' אבל מלה אתהפיך ויגרש את, א"ת (השכינה. מפרשי הזהר) דייקא כו' האדם ודאי גרש את, ובגין דא כתיב וישלחהו ה"א מג"ע, אמאי וישלחהו בגין דגרש אדם את עכ"ל.
וכמה דיוקים בהנ"ל. והעיקר — פי' דברי ר"א לא ידענא כו' — דאינו מובן, דהרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו, ובפרט שלפי מסקנתו צ"ל דמלה אתהפיך, ולא כסדר הכתוב. כן — כפל ל' בזהר. ועוד.
ובקצור נמרץ יובן וע"פ ב' הקדמות; א) בזוהר, פנימיות התורה, פנימיות הענינים הם בגלוי והחיצונית — ברמז. ולהיפך — בש"ס, נגלה דתורה. אלא דלהיות וכל חלקי התורה כלולים זמ"ז, לכן נמצאו גם פשטים והלכות בזהר, ורמזים וסודות — בש"ס.
ב) בעונשים (ועד"ז בשכר) ישנם כאלה שהם, ע"ד ל' חוקרי ישראל, טבעיים, וכל' הכתוב — תייסרך רעתך. וישנם כאלה שהם סגוליים, היינו שעלה ברצון ה' שעל עון פ' יבוא עונש פ', ולא שזהו משתלשל ומסובב מהעון. וכמו במצות מסוג החוקים וכיו"ב.
וזהו ספיקא דר"א; פשוטו של הענין (ושל הכתוב) — ודאי הוא שנגרש האדם. אבל בפנימיות ענין הגירושין — (דעונש חטא עה"ד) לא ידענא מאן עביד תירוכין למאן. אי קוב"ה (עלה ברצונו שעל חטא עה"ד יהי' הקוב"ה) עביד תירוכין לאדם או לא (כ"א שאדה"ר עצמו עשה ענין שהמסובב „טבעי" שלו הוא הגירוש).
— ואף שבכלל מדתו של הק' מדה כנגד מדה, הרי בחטא עה"ד האזהרה בקרא היא — מיתא ולא גירוש.
ופותר הספק מיתור ל' הכתוב, הבא בהמשך לכתוב הקודמו; וישלחהו ה"א גו'. וא"כ גם כאן הול"ל: ויגרשהו וישכן גו'. ויתור הל' „את האדם" — נוסף על הפשט — מרמז (בהיפך הסדר) על פנימיות הענין, דהאדם גרש א"ת. ובגין דא כתיב וישלחהו גו' [דלכאורה אינו מובן כלל, דמאן דכר שמי' דשילוח באזהרת החטא, וא"כ אמאי וישלחהו, (אלא) ] בגין דגרש אדם (והמסובב טבעי, מדה כנגד מדה מזה, הוא — וישלחהו). ואכמ"ל עוד.
189מה ד"את" מורה על השכינה, ופי' ענין שכינה; הנה את מורה בכ"מ על דבר וענין הטפל.
שכינה נק' בחינת אלקות „ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן" „מלשון ושכנתי בתוכם". והנה כל העולמות כולם אינם תופסים מקום כלל לגבי' ית', כי בה"א (אות אח"ת) נברא עוה"ז וביו"ד נברא עוה"ב. וכמו שהאריך בזה בתניא. ולא זהו עיקר האלקות מה שהוא בורא עולמות. ולכן נק' בחי' זו בשם „את".
וע"פ הנ"ל שחלקי התורה כלולים זמ"ז — הנה ענין הנ"ל שבתיבת „את", יש בזה גם רמז — שבתיבה זו נרמזו כל האותיות מתחלתן (א) ועד סופן (ת). ובכלל את — ג"כ מל' אות.
כי מבשרי אחזה אלקה: כשהאדם רוצה לגלות רצונו, שכלו וכיו"ב ולהביאם לזולתו, הוא ע"י דבורו המסודר ומחולק באותיות (שלכן איתא אשר אות הוא מל' אתא בוקר). וכן הוא כביכול גם למעלה: הבריאה הייתה ע"י י' מאמרות, גילוי חכמתו, ורצונו של ה' — ע"י עשה"ד וכו' —
היינו הבחי' שנק' שכינה.
(ממכ' ח' כסלו תשכ"נ)190איך מתאים מה ששמעה מהמורה שלה שחנוך נעשה אחר כך למלאך עם פירוש רש"י שהי' קל בדעתו.
והמענה — לאחרי הקדמה תחילה, שבכלל בכל עניני התורה יש כמה וכמה פירושים, והמובא כאן הוא רק אחד מהם;
האדם הוא גוף ונשמה, ויש חילוק גדול שלא בערך בין הנשמה והגוף ונפש הקשורה בגוף היא נפש הבהמית. שאצל חנוך היתה נשמה גדולה ביותר, ובפרט שחי בדורות ראשונים שבין אדם עד נח, שהיו מושחתים כידוע, ורק יחידי סגולה ביותר יכלו לילך נגד כל הדור ההוא. ועוד להוסיף, שהי' זה לפני מתן תורה, שאז בכלל הי' העולם במצב מגושם ולא בקל נתקבלו ענינים רוחניים ועניני אלקות, מה שאין כן לאחר מתן תורה שאז נעשה שינוי בכל העולם.
והנה, כל זמן שחנוך חי בעולם הזה עמד ולחם בכל הנסיונות בכל כח שלו כי הי' צדיק, לכן על ידי צדקתו — זכה לשכר מיוחד זה שלא יהי' צריך לעמוד בנסיון שלא הי' לפי כוחותיו אפילו של חנוך, מאחר שמצד העולם ומצד הגוף — היו נסיונות שלא בערך, ולכן זכה ולקח אותו אלקים.
ובזה מתורצות כל השלשת קושיות האמורות.
כיון שעומדים אנו בין ימי הגאולה של י' כסלו (גאולת אדמו"ר האמצעי) וי"ט כסלו (גאולת אדמו"ר הזקן), בטח יודעת פרשת הימים האלה, ובודאי שמעה מהמורה שלה שהכוונה בזכירת הימים האלה היא שהזכרון יביא לידי מעשה ברוח בעלי הגאולה ויהי רצון שיהי' באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור כהוראת ימי חנוכה הממשמשים ובאים.
נעם לי לקבל מכתבם בהתועדות האמורה בצירוף החלטתם הטובה בת"ת דרבים,
ובפרט על פי פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בהנוגע לשבת בראשית ועניניו — „ווי מ'שטעלט זיך אַוועק — אַזוי גייט דאָס", שזה נותן התקוה והבטחון שינהגו במדה טובה זו במשך כל השנה הבע"ל, מתוך שמחה וטוב לבב מתאימים.
ויהי רצון, ע"פ המובא בא"ר או"ח סי' ש' יתרון סעודה זו בהנאת עצם לוז, אשר ממנו יחי' האדם וכו' — אשר תתחדש החיות וההתלהבות בכל עניני תורה ומצות, וגם בחיי היום יומים.
וביחוד שנמצאים אנו בשנת המאתים להסתלקות הילולא של הבעש"ט,191אשר מיסודי תורתו הוא — עבודת השי"ת בשמחה חיות והתלהבות, ויספרו רבותינו נשיאינו אשר הבעש"ט „האָט ליב געהאַט ליכטיקייט" ועד כפשוטו, וכידוע הסיפור איך שהבעש"ט ותלמידיו הרבו בנרות במוצש"ק.
. . . מ"ש שנהגו במי שיש לו יאָרצייט לעשות סעודת מלוה מלכה ולומדים אז בשיחות הק', הרי אף שלא שמעתי המנהג, בכ"ז אסיפת כמה מישראל ובפרט בהתועדות שנלמדים בה דברי תורה, ונוסף על זה גם סעודתא דדוד מלכא משיחא, וכנודע בכ"מ במכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות התועדות בעריכת מלוה מלכה, הרי יישר חילם, וימשיכו ההתעוררות על כל השבוע כולה. וסמוכין להנ"ל יש לומר, מהמבואר בכתבי האריז"ל דהנשמה העולה ביום היאָרצייט הנה כשחל בימי החול והיא עולה בשבת שלפני זה שוב אינה יורדת, וכמבואר בשער המצות בפ' ויחי ובכמה מקומות. והשי"ת יצליחם להפיץ המעיינות חוצה, אשר בחוץ זה נכללה ג"כ נקודה הראשונה שמחוץ למעין גופא (ולאו דוקא חוצה בעומק תחת ח"ו וע"פ המבואר ברשימות הצ"צ על תהלים אשר ז"א נקרא חוצה) . . ויהי' זה מתוך בריאות הנכונה בגשמיות וברוחניות.
. . . והרי באים אנו מחדש הכללי חודש השביעי, הוא המשובע ומשביע את כל השנה בטוב, טוב הנראה והנגלה, וביחוד —
מהרגלים אשר בו, זמן שמחתנו, שמענינם להמשיך השמחה של תורה ומצות ככל השנה כולה.
(ממכ' ינ' ם"ח תשכ"ד)192ב"ה, תחלת מ"ח, ה'תשל"ד
אל בני ובנות ישראל
אשר בכל מקום ומקום
ה' עליהם יחיו
בבואנו מחודש תשרי, החודש השביעי, שהוא משובע בכל, גתות בתוכו כו' לולב וערבה בתוכו, כלומר מלא ברכה ותוכן הן בגשמיות (גתות) והן ברוחניות (לולב כו') ומשביע לכל חדשי השנה מטובו הוא בגשמיות וברוחניות,
ידוע המנהג שהי' בכמה מקומות להכריז במוצאי שמחת תורה (סיום וחותם המועדים דחודש תשרי) ; ויעקב הלך לדרכו, הכוונה — לדרכו ועבודתו במשך כל השנה,
אשר הדרך הידועה בזה היא כהוראת חכמינו ז"ל אני נבראתי לשמש את קוני, ובלשון המובא בכ"מ — לעשות לו ית' דירה בתחתונים,
ועשי' זו היא על ידי מילוי רצון קונו, זאת אומרת לימוד התורה וקיום מצוותי', כולל הציווי וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ובכל דרכיך דעהו,
ונתינת כח להליכה ועשי' האמורות — כחות רוחניים ואמצעים גשמיים — ה"ה בחודש תשרי, ראשית השנה, ובפרט במועדי חודש זה.
וכיון שכל עניני התורה מדוייקים הם בכל פרטיהם, ובפרט ענין כללי כהאמור, הרי זה שחותם המועדים דחודש תשרי הוא ב"זמן שמחתנו" ושמחת193תורה, מדגיש ביתר שאת את המקרא מלא שדיבר הכתוב עבדו את ה' בשמחה, שמחה אמתית הקשורה בתורת ה' ופקודי ה' שהם משמחי לב.
על פי האמור שכל הפרטים מדוייקים הם, מובן שכן הוא גם בנוגע לזמן. שאף שכל האמור לעיל בתקפו בכל שנה ושנה, אבל היות ובכל שנה חדשה מתחדשים ענינים המיוחדים לה וכל שנה ושנה והוראותי', הנה בשנה זו ההוראה המיוחדת שלה היא בנקודה המיוחדת שלה לגבי ששת השנים שלפני' ושלאחרי', שהיא שנת הקהל; הקהל את העם האנשים והנשים והטף —
שאף על פי שמצוה זו כפשוטה בגשמיות תלוי' בארץ, ארץ אשר גו' תמיד (גם בזמן הגלות) עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, ובזמן שבית המקדש הי' קיים וכו', אבל רוחניות הענינים ותוכנם — נצחיים הם, שהרי הם חלק מתורתנו הנצחית —
ואופן וגדר מצות הקהל ה"ה להשתדל בתוכנה ומטרה שלה לא (רק) כל אחד ואחת בפ"ע, אלא (גם) באופן דהקהל, בהשתתפות המון רב ובהדגשה מיוחדת להקהיל גם את הטף, כולל קטני קטנים וקטני קטנות. והמטרה היא, כסיום הכתוב: ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.
והדיוק בזה;
ושמרו — כולל ג"כ הפי' והענין דלהמתין ולצפות מתי יבוא לידו
לעשות — בפועל, לא להסתפק בלב טוב ובמחשבה טובה והחלטה טובה, כי אם עשי' בפועל,
את כל דברי התורה — שלא יאמר אדם שכיון שרובו זכיות כבר יצא ידי חובתו, ובפרט כשזהו רוב גדול ביותר, כי אם את כל דברי התורה
194הזאת — „מורה באצבע" שהיא ממש כמו שניתנה למשה מסיני, תורה שבכתב ביחד עם פירושה, תורה שבעל פה, ולא ר"ל לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, להכניס בה ענינים ופשרות שלא כתורה וכו'.
ונתוספה הדגשה בענין הקהל האנשים הנשים והטף במאורע שהתחיל ביום הקדוש דשנת הקהל זו, שהי' מכוון ג"כ כנגד אנשים הנשים וטף בתור קהל בנ"י,
והקהלת כולם יחד היא שעמדה והיא שתעמוד לכל בנ"י, אשר כהבטחת הנביא; הוי' צבאות יגן עליהם, על עמו גוי אחד בארץ, הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם,
ובנ"י נקהלים ומוסיפים בושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת הלוך והוסיף ואור,
להאיר גם את חשכת הגלות ולמהר ע"י כ"ז (תומ"צ בחיי יום יום) ביאת משיח צדקנו בגאולתנו האמתית והשלימה,
וימלא כבודו (של הוי') את כל הארץ.
בכבוד ובברכה לבשורות טובות
בכל האמור
כאן המקום להעיר עוה"פ על ענין התורה והצדקה בכל יום, וע"פ מש"נ ציון במשפט (תורה) תפדה ושבי' בצדקה,
ובנוגע לתורה — נוסף על השיעורים דכאו"א — קיום שיעורי חומש תהלים תניא.
והרי אמרו רבותינו נשיאינו הסימן בזה: ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם
— שהמדובר הוא בנסיעת יעקב ובניו אל בית א־195ב"ה, אור לט"ו כסלו, ה'תשל"ד
ברוקלין, נ. י.
אל כל בני ובנות ישראל
אשר בכל מקום ומקום
ה' עליהם יחיו
בהמשך להמכתב מתחלת מ"ח, שתוכנו מיוסד על ההוראה הכללית בסיומו וחותמו של החודש השביעי, המשובע והמשביע — ובנוסח הידוע: ויעקב הלך לדרכו —
אשר, כמובן, כל אות ומלה שבתורה הוא עולם מלא תוכן והוראה —
יש להוסיף ביאור ע"י דיוק בתוכן שלש תיבות האמורות, וכדלהלן;
ויעקב — ידוע החילוק שבין השמות יעקב וישראל;
א) בזמן: השם יעקב ניתן לו בהוולדו, השם ישראל — לאחר זמן, לאחרי שנתקיים בו „שרית עם אלקים ואנשים ותוכל",
ב) בתוכן; יעקב הוא מלשון עקב, דרגא הכי תחתונה שבגוף, סוף הגוף, ואין ניכר בזה חילוק בין אדם לאדם; ישראל — מלשון שר ואותיות „לי ראש", עליון שבגוף, ועיקר החילוק בין אדם לאדם (ושלימותו) הוא בפרצופותיהן בקול במראה ובדעת, אשר כולם בראש האדם.
והדיוק „יעקב" בההוראה דויעקב הלך לדרכו הוא, כי לכל יהודי, בלי הבדל, ניתנה שליחות מהבורא ית' המתחילה תיכף בלידתו, כשעודנו במדרגת196„יעקב" ובתחלת עבודתו, וממלא שליחות זו ע"י עבודה באופן אשר, כהמשך ההוראה —
הלך — הליכה אמתית, שפירושה הליכה ועקירה גמורה ממקומו (ומדרגתו) הקודם למקום הרצוי —
שלכן מלאכים נקראים „עומדים", אף על פי אשר עושים באימה וביראה רצון קונם ופותחים את פיהם בשירה ובזמרה, אשר ע"י כ"ז עולים מדרגא לדרגא, אבל כיון שעדיין יש לדרגתו ערך ושייכות לדרגתו הקודמת — אין זו הליכה אמתית,
ורק האדם נקרא „מהלך", כי תפקידו ללכת מחיל אל חיל, אף אם מקומו ומצבו ברוחניות טוב הוא, לא די בזה כלל, אלא מוכרח שיהי' אצלו שינוי מקום ברוחניות, ועד לעילוי שאין ערוך למצבו הטוב הקודם, הלוך ונסוע בדרך העולה בית א־ל, שהוא אין סוף, וכסיום ההוראה —
לדרכו — דרך המלך, מלכו של עולם, וכידוע הביאור אשר שלימות הדרך היא כאשר היא מחברת פינה הכי רחוקה עם היכל המלכות אשר בעיר הבירה, ובשני הכיוונים דוקא — מההיכל להפינה ומהפינה לההיכל,
והרי השליחות של כל יהודי היא ע"י ירידת נשמתו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, בכדי לחבר בירא עמיקתא עם אגרא רמא על ידי עבודתו מלמטה למעלה (בכלל — תפלה ו"אליך הוי' נפשי אשא") ומלמעלה למטה (בכלל — לימוד התורה וקיום המצות — חכמתו ורצונו ית' — וכמודגש במצות הצדקה, שהיא לעני ואביון התאב לכל דבר כי לית לי' מגרמי' כלום).
ועל דרך זה גם כן בעבודת כל אחד ואחת בעולם, שלא די בהשפעה בביתו ובעירו ובמדינתו, אלא שצריך לסלול דרך, הדרך האמורה, ועד לפינה הכי רחוקה בקצוי תבל — להביא לשם דבר המלך מלכי המלכים ולהאירה בנר מצוה ותורה אור ועד להעבודה ד"אליך הוי' נפשי אשא".
197ויהי רצון שכל אחד ואחת ימלא שליחותו הנכללת בהוראה האמורה דויעקב הלך לדרכו, — עם כל הפירושים שבזה — מילוי בפועל ומתוך שמחה, אשר שמחה פורץ גדר, ועד אשר יפוצו מעינות דברי אלקים חיים חוצה (הכי רחוק),
וכהוראת סיום וחותם חודש כסלו, ימי חנוכה — באופן דמוסיף והולך ואור, להאיר את חשכת הגלות ועד לקיום היעוד: וימלא כבודו את כל הארץ.
בכבוד ובברכה
198וע"ד המבואר מכבר ובמ"א, שזהו — שני הפירושים בסיום הכתוב ויפגעו בו מלאכי אלקים, ועד להתאחדות שני הקצוות, וכרמז הכתוב שם, מחנים, ששניהם בתיבה אחת, שהרי ביעקב הלך לדרכו בימות החול בכל ימות השנה — ממשיכים מראש השנה, ממקום הבחירה האמיתית, אשר שם דוקא, יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב . . .