The Haggadah with Likkutei Taamim uMinhagim and Biur Divrei Shalom
כורך
כורך
כורך (פסחים קטו, א1). לדעת הלל הזקן: בזמן שיש פסח אינו יוצא אלא אם כן כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד. בזמן שאין פסח אינו יוצא ידי חובת מצה – שהוא מן התורה – אלא אם אוכלה בפ"ע. ואינו יוצא ידי חובת מרור – שתקנוהו חכמים זכרלמקדש – אלא אם כן כורכו עם מצה ואוכלן ביחד (כמו שעשה בזמן בית המקדש). נמצא יש עליו, בזמן הזה, חיוב מצה שני מדרבנן, לדעת הלל. ולא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו וצריך לצאת ידי שניהם. (שו"ע רבנו סי' תע"ה ס' טז-יח ובאחרונים ובס' שבח פסח2 האריכו).
ויטבול כו' ובהסיבה, כיון שאנו עושין זכר למקדש כהלל, והוא הי' טובל ומיסב (שו"ע רבינו סי' תע"ה ס' יט-כ3).
ויטבולבחרוסת – רק החזרת ולא המצה. והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי'4, אין טובלין ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אחר כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב.
ויאמרזה. לכאורה זה יתור לשון הוא. ואולי מדגיש שיאמר דוקא בנוסחא זו. היינו בהשמטת התיבות זכרלמקדשכהלל, ובהוספת התיבה פסח.
כןעשהכו'הי'קייםכו'פסחכו'. כ"ה בסידור קול יעקב5. וכ"כ גם בחק יעקב6, באר היטב7 ומשנה ברורה8 (ועל פי הוספת הט"ז9). אלא שהם השמיטו תיבת הי' (הראשונה) וכן אינה בשו"ע רבינו סי' תע"ה סי' יח10. וראה לקמן בזה.
וי"ל בדיוק נוסחא זו: א) אין אומרים זכרלמקדשכהלל, כמו שאין אומרים באכילת מרור זכרלמקדש11. – ובפרי מגדים (סי' תע"ה מש"ז סק"ז12) מפרש האמירה – להודיע שהוא רק זכר למקדש אבל בזמן הזה אין יוצאין בכריכה. וכיון שאומרים זה אחרי שכבר אכל מצה ומרור ויצא ידי חובתו, על כרחך שכונת הפרי מגדים – שההודעה היא להזהיר שלא יטעה לשנה הבאה לומר שהלכה כהלל, ויטעה שהלל סבירא לי' שגם עתה יוצא בכריכה, וישכח שאשתקד אכל מקודם מצה, ויזכור שאמר זכר למקדש. והוא דוחק גדול. – ובפרט שבכורך הוא כפל לשון קצת, דמיד אומר: כן עשה הלל בזמן שבית המקדש כו'. ובין הברכה והכריכה אין להפסיק במה שאין צריך, כנ"ל (ובמשנה ברורה סי' תע"ה ס"א בביאור הלכה13 רוצה לדחות כל האמירה לאחר שיאכל – מטעם זה). וביחוד לדעת אדמו"ר הזקן, שלהלל לא יצא ידי חובת מרור אלא בכורך14, כנ"ל15.
עוד זאת שעל ידי אמירה זו יבוא לטעות שאין הכריכה אלא לזכר. ובאמת – רק עתה יוצא ידי חובת מרור להלל, וצריך לצאת גם לדעתו, כנ"ל (משא"כ להפרי מגדים16, דהוא לשיטתו שבזמן הזה גם להלל יוצא ידי חובת מרור כשאוכלו בפני עצמו. ואם כן לא הוי אלא לזכר).
ב) שבית המקדשהי'קיים. וכן הוא בסידור קול יעקב, ה"ר שבתי רשקובר, שמחת הרגל. אבל לרבינו צ"ע, כיון שבאמירת פרשת הקטורת הנוסחא שלו היא: אתה הוא כו' בזמן שבית המקדש קיים. וכ"כ לעיל: פסח שהיו כו' שבית המקדש קיים17.
אבל בסידור קול יעקב וה"ר שבתי רשקובר – בכל הנ"ל איתא: הי' קיים. – בסידור יעבץ ושל"ה אין לתיבת הי' בכל ג' מקומות אלו.
ג) כורךפסחמצהומרור – דלדעת המפרשים (מלבד הרמב"ם בהל' חמץ ומצה פ"ח ה"ו18. אבל עיי"ש בלחם משנה19) כן עשה הלל. ואם ישמיט פסח, ידבר שקרים בספורו. – ומה שהקשה בחק יעקב, דאם כן איך יאמר: כן עשה הלל, ואין פסח בידנו. יש לומר, דתיבת כן נמשכת למטה, והיא התחלת ענין: כן עשה הלל כאשר יספר. ולא הוצרך לסיים וכריכתי זכר לזה (אף שאינו דומה ממש), כי מבואר הוא, וכנ"ל שממעטין בדיבור בין הברכה להכריכה. או י"ל כן – כמו שאני כורך המרור ואיני אוכלו עתה בפני עצמו, כן – עשה הלל, לכרוך המרור. – ובפרט, שלשיטת אדמו"ר הזקן, הכורך עיקרו בא בשביל חובת אכילת מרור.
עשההללבזמןשבית המקדשהי'קיים.כל ימי הלל היו בפני הבית20 – ואם כן, לכאורה, התיבות בזמן כו' מיותרות. ובש"ס21 אינם. ואולי אפשר לומר שהוא להדגיש, שדוקא מפני שבית המקדש הי' קיים עשה כן, משא"כ בזמן הזה לא יצא ידי חובת מצה בכריכה.
עלמצות (במדבר ט, יא22) והוא כתוב בפסח שני. ולא הביא ממ"ש בפסח ראשון (שמות יב, ח) ואכלו את הבשר גו' ומצות על מרורים יאכלוהו, כי אדרבה, מיתור תיבת יאכלוהו שבפסוק זה ילפינן דאוכל פסח אף שאין לו מצה ומרור (מכילתא שם23), וגם פשוטו של מקרא זה משמע כמ"ש הרמב"ן שם24, כי מצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצווה עם מרורים יאכלוהו לבשר. ואם כן אין ראי' שצריך לכרוך גם עם מצה, לולא שבא הכתוב בפסח שני, וממנו נלמוד גם לפסח ראשון (ראה רש"ש שם25). – אבל הרשב"ם משמע דגריס בש"ס הפסוק דפסח ראשון, וכמ"ש בהגהות הר"ב מרנשבורג26.